מקורות

הרשימה מתארת חוויות מהרצאתו של ד"ר חזי כהן, המפרטת את הגורמים המשוערים לעמדה האמביוולנטית השכיחה כלפי פסיכולוגיית העצמי בקרב ציבור המטפלים, כנגזרת מהחשש מפני תביעותיה של תיאוריה זו.

 

הראיון עם קריסטבה, שעוסקת בדת בהקשרים פסיכואנליטיים במרבית יצירותיה ובמיוחד ב"בראשית היתה האהבה", מעלה הרהורים על ההקשר שבו מוצג האסלאם היום - הקשר של טרור ומאבק נגד המערב. הראיון התקיים עם ביקורה של ז'וליה קריסטבה בישראל [פברואר 2006], יום לאחר שהחמאס עלה לשלטון ברשות הפלסטינית. פורסם לראשונה בכתב העת "סטודיו".

 

הרצאתה של ד"ר גבי מן "על הכנעות התמסרות והתמוססות" עסקה בשילוב של קונספטים תיאורטיים של גנט מחד, ובמושג ההתמוססות ,כפי שרענן קולקה מנסח אותו בהמשך להגותו של קוהוט, מאידך. ההרצאה ניתנה ב-13 באפריל 2008, במסגרת מפגש "בצוותא" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי.

 

שנת המאה וחמישים להולדת פרויד ומאה שנה להופעתה של הפסיכואנליזה כתיאוריה וכשיטת טיפול, הן הזמנה להתבוננות ביקורתית במפעלו של פרויד על הישגיו המרובים, על התועלת שהעניקה הפסיכואנליזה לתרבות ועל המחיר שגבתה מאתנו.

 

תורת החלום של פרויד עוררה מלכתחילה מספר בעיות ומחלוקות, שנגעו בעיקר לשלושה שטחים: א) מהותה של "עבודת החלום" – כלומר, מהם התהליכים אשר הופכים את חומר הגלם הלא מודע (או "החלום הסמוי") ל"חלום הגלוי" המופיע תוך שינה על צג התודעה; ב) הקביעה שיש לחפש משמעות רק ב"חלום הסמוי" בעוד של"חלום הגלוי" אין שום משמעות; ג) ההתעקשות על ההנחה שכל חלום מבטא "מילוי משאלה" יצרית, הנחה שעוד בחייו של פרויד זכתה לביקורת רבה מצד אלה שגרסו שלחלום יש גם פונקציות אחרות בנוסף לסיפוק-בדמיון של המשאלות האסורות לביטוי. טבעי היה לצפות שפיתוח פסיכולוגית האני על-ידי פרויד בשנות ה- 20 תהיה מלווה גם ברביזיה של תורת החלום, אלא שפרויד, לא רק שלא הציע שום רביזיה כזו, אלא עמד במפורש על-כך שאין בה כלל צורך. השינויים העיקריים חלו רק בתקופת פסיכולוגית האני שלאחר פרויד, והם מתוארים במאמר זה. מתוך אתר "תורת החלומות והחלימה".

 

חליפת המכתבים המסעירה והדרמטית – שמתפרסמת כאן לראשונה בעברית – בין זיגמונד פרויד לקרל גוסטב יונג (בין השנים 1914-1906), אשר תחילתה באהבה גדולה וסופה בקרע שלא אוחה מעולם, הנה מהמסמכים החשובים ביותר בתולדות התנועה הפסיכואנליטית. מסמך זה הנו בבחינת צילום רנטגן נדיר של מערכת היחסים בין פרויד ליונג (בין היהודי לארי, בין "אב" ל"בן", בין איש המדע לספיריטואליסט), אבל גם של שתי פרדיגמות אופוזיציוניות בפסיכואנליזה עצמה.

 

"האם המתה" נכתב כאשר גרין היה כבן 53 כבר אנליטיקאי ידוע, אשר בחר עקב נסיבות אישיות להכנס לאנליזה השלישית שלו אצל קתרין פארה (Parat) - לה הוא גם מקדיש את המאמר. לתסביך האם המתה המתואר במאמר יש יסודות ביוגרפיים: בהיותו בן שנתיים, מתה אחות אימו בתאונת שריפה, ואימו הייתה מדוכאת בעקבות מוות זה. במאמר הנוכחי ביקורת וסקירה של הספר "האם המתה" מאת רן לוי.

 

ב- 23/3/08 התקיים מפגש בצוותא עם ד"ר עפרה אשל ויוסי טמיר, אשר יצגו את הגישה הויניקוטיאנית והקוהוטיאנית תוך דיון במקרה קליני שהוצג. רשימה זו מתארת את המפגש והתכנים שעלו בו, וממשיכה את הדיון בנקודות המרכזיות שעלו במפגש.

 

מרגרט ליטל, פסיכואנליטיקנית שכתבה והרחיבה תיאוריות כותבת מנקודת מבט אחרת - היא כותבת מנקודת ראות של המטופלת. שלוש אנליזות עברה מרגרט, האחרונה והמשמעית הייתה אצל דונלד ויניקוט. ואם לעתים קרובות אנשים שואלים בשביל מה זה טוב לשכב ולדבר אל הקיר, הפעם תהיה בספר התייחסות בדיוק לשאלה בשביל מה זה טוב, איך עוזרת הפסיכואנליזה, מה אפשר להפיק ממנה. מאת דן לחמן, מתוך אתר אימגו.

 

ביום א' 24/2 נערך מפגש בצוותא של איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ובו הרצאתה של דפנה הומינר- "פסיכולוגיית העצמי במרחב ההתהוות בין מערב ומזרח- הרהורים בסוגיית הבדידות" .להלן יובאו רשמים מהחוויה ,והתדיינותה של אמינה טייבר על ההרצאה.

 

המאמר עוסק בשאלה כיצד התייחסו הדורות הבאים של הפסיכואנליטיקאים למודל של פרויד, כפי שהותווה ב"פירוש החלום"? - פרופ' רבקה אייפרמן עומדת על יחסם של הפסיכואנליטיקאים שלאחר פרויד למודל זה, תוך התיחסות לכמה התפתחויות שחלו בהשקפות על מהות החלום, ובדרכי העבודה על חלומות בעת טיפול. המאמר ראה אור כסוף דבר לתירגום החדש של ד"ר רות גינזבורג לספר "פירוש החלום" בהוצאת עם עובד, והתפרסם באתר "תורת החלומות והחלימה".

 

במאמר מבקשת ד"ר רות גינזבורג (מתרגמת "פירוש החלום" של פרויד), לעמוד על טיבו של הזמן המורכב הנחווה בחלום. היא מראה שזמן החלום הוא זמן "בין הזמנים" מכמה בחינות: הוא בין הזמנים של עֵרות ושינה, הוא בין הזמנים של מודע ולא-מודע והוא בין הזמנים של הווה ועבר. זמן החלום -- שאינו מודע ואינו לא-מודע, שבו "אני ישנה ולבי ער" -- נחווה כרגע נוכח, מורחב ו"ממורחב" [spatialized], הסופֵח אל קרבו רגעי עבר שונים ומשונים. לכאורה, הד צלילו של העבר שולט באקורד המסיים את ספרו של פרויד. שכן, במשפטים ספורים אלה, שאינם נעדרי דרמה, פרויד מציג את החלום כצומת נפשי המעוצב על ידי יחס זמנים לא-מקובל הכפוף לעבר. אין בו סדר זמנים כרונולוגי המוליך מן העבר אל ההווה וממנו אל העתיד. זמנו של החולֵם הוא הווה שבו העתיד שבוי בעבר, ללא מוצא...