מאז 1973 הומוסקסואליות אינה נחשבת הפרעה נפשית ע"י הממסד הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, אך עדיין נערכים טיפולים המכוונים לשינוי הכיווניות המינית. ד"ר גידי רובינשטיין, שרינק פרנדלי
(
www.zarut.com/shrink-friendly), סוקר את עמדותיהם של מטופלים אמריקניים, כפי שבאו לביטוי במחקר שנערך בארה"ב: 87% חוו כישלון. רבים מהם חשו שהטיפול גרם להם נזק, שהתבטא בדיכאון, מחשבות אובדניות ופגיעה קשה בהערכה העצמית. במקרה של התניה אברסיבית הנזק דמה לתסמונת פוסט-טראומטית, שלוותה "פלאש-באקים" לשוקים החשמליים ואשר גרמו פגיעה לטווח ארוך בתפקוד המיני. מטופלים דתיים, שאצלם נכשל הטיפול, חשו אשמה גדולה יותר מאשר לפני הטיפול. ואולם, היה כאמור מיעוט שנעזר, 4% הצליחו להפוך להטרוסקסואלים, 9% הצליחו לנהל טוב יותר את המאבק לקבלה עצמית כהומוסקסואלים ואחרים דיווחו על תועלת טיפולית אחרת, כמו תחושה מוגברת של השתייכות, תובנה והערכה עצמית גדולות יותר, שיפור במיומנויות התקשורת והקלה מעצם האפשרות לדבר על מיניותם בפעם הראשונה. כמה מאלה שלא הצליחו לשנות את האוריינטאציה המינית דיווחו על כך שהכישלון היה הוכחה שהם נזקקו לה והיא אפשרה להם לאמץ את זהותם ההומו-לסבית עם פחות אשמה.