האם אדם שמדקדק או מאריך מאוד בתפילתו הוא צדיק גדול או שמא הוא סובל מהפרעה כפייתית הגורמת לו לבצע פעולות מסוימות שוב ושוב? שניים מתוך מאה אנשים החיים בינינו סובלים מתופעת "ההפרעה הכפייתית" OCD הגורמת סבל רב להם ולסביבתם. "בשנים האחרונות ניכרת התעוררות בחברה הדתית להבנת הבעיה ולמציאת פתרון עבורה", אומרים מומחים, "זה מבורך, אבל רבנים צריכים לזכור שהליווי שלהם חייב להיעשות רק במקביל לטיפול פסיכולוגי - רפואי צמוד"

    מהתבוננות חוזרת ונשנית בבחור הצעיר שהתכונן לתפילה בסמוך אליו, יכול היה הרב אליעזר אלטשולר, רבה של סוסיא, לחוש כי משהו אינו תקין. הבחור לא הצליח להתפלל. הוא היה עסוק כל הזמן בניסיונות לייצב את התפילין שלו וזה לקח המון זמן. גם כאשר החל כבר להתפלל, עצר בכל כמה דקות כדי לשוב ולייצב את התפילין, על אף שלא ניכרה במיקומן כל בעיה. "מהרגע בו החל בהנחת התפילין ועד סיום התפילה, עברו שעתיים", מספר הרב אלטשולר, "בימים הבאים הפכו השעתיים לשלוש ולארבע שעות." הרב אלטשולר המשיך לעקוב אחר הבחור וגילה כי השעות הארוכות של ההכנות לתפילה שיבשו את כל אורחות חייו. את כל שעות הבוקר השקיע בהנחת התפילין ובשמירה עליהן במהלך התפילה.

   עם הזמן, כשראה שהתנהגות הבחור אינה משתנה, החליט להתערב וביקש לדבר איתו. לאחר מכן דיבר גם עם הוריו. במהלך השיחות הללו הבין הרב כי מדובר בהתנהגות כפייתית שאינה נעלמת מאליה ושאינה נובעת מצדיקות יתר של הבחור, ועל כן הציע, בשיתוף פעולה עם ההורים, להפנות את הצעיר לקבלת טיפול מקצועי. "בהתחלה הוא סירב", מספר הרב אלטשולר. "הוא עמד על כך שאינו חולה ושכל רצונו הוא לשמור על ההלכה כראוי. לקח זמן, אך הוא השתכנע בסופו של דבר לפנות לפסיכיאטר ולטפל בבעיה. ומדובר היה בבעיה."

   במקביל לטיפול הפסיכיאטרי, השתמש הרב אלטשולר גם בסמכותו ההלכתית שאפשרה לבחור להשתחרר מעט מהתנהגותו הכפייתית. "נתתי לו 'גבולות גזרה' רחבים, כדי שיהיה רגוע ולא יבדוק כל הזמן אם התפילין עומדות בצורה נכונה", מספר הרב. "כשזה לא עזר, הוריתי לו להתפלל עם סידור גדול וכבד. כדי לבדוק את התפילין, היה עליו להניח את הסידור ולהפסיק את התפילה. ומכיוון שכך, נאלץ להפסיק לבדוק."

   ההפרעה הנפשית ממנה סבל הבחור הינה נפשית נוירוטית, שמוכרת בספרות המקצועית בשםOCD   הפרעה כפייתית OBSEIVE COMPULSIVE DISORDER . זוהי אינה הפרעה נדירה. מחקרים מראים כי שניים עד שלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה עשויים להיפגע במהלך חייהם מהפרעה זו והיא עשויה להתחיל כבר בגיל ההתבגרות או בעשור השלישי לחיים.

   להפרעה פנים שונות אך המשותף לכל החולים הוא הצורך הכפייתי שלהם לחשוב מחשבות מסוימות, להיזכר באירועים מסוימים או לבצע פעולות מסוימות שוב ושוב. הסימפטומים האובססיביים השכיחים בהתנהגותם של החולים הם רחיצה מוגזמת של ידיים או של הגוף כולו, באופן טקסי ולעיתים גם לאורך שעות מרובות, סידור וניקיון אובססיביים, נגיעה או אי נגיעה בחפצים מסוימים, קושי להיפטר מחפצים, עד כדי מילוי הבית וקושי לשהות בו. אצל אנשים דתיים נסובות האובססיות לעתים סביב תחושת טומאה, חשש ממחשבות זרות או חרדה שטקס דתי כזה או אחר לא בוצע כהלכה.

   רבות נכתב על ה OCD ועל מאפייניו. העיתונאי חנוך דאום, למשל, התוודה בשנים האחרונות כי הוא סובל מהמחלה וגם הסביר כיצד טיפל בה, וכן מוכרים סרטים כמו "הכי טוב שיש" או "מוק", בהם התמודדו הגיבורים הראשיים עם טורדנות כפייתית דומה.

הרבנים מפנים לטיפול

   "אני רוצה להסביר כאן מה עובר בראש של מי 'שיש להם' את ההפרעה הכפייתית הזו", כותב רועי 10 בבלוג שפתח באינטרנט על ה OCD והשפעתה. "למה דרישה כמו 'תתגבר', 'צא מזה' או 'תעשה מאמץ', כמוה כדרישה שלא לעשות כלום להרגעתו של אדם שנכווה בגלל שהניח את ידו בטעות על ברזל חם, והוא קופץ מכאבים. התקפים אלה הם לא ברמה הגופנית הנראית לעין (כמו אותו אחד שנכווה בידו) אלא ברמה המנטאלית, המחשבתית והרגשית. "אדם עם ההפרעה הכפייתית 'מותקף' לעתים קרובות בהתקפים פנימיים בצורת עומס של מחשבות או רעיונות מציקים, מעיקים ובלתי נסבלים לחלוטין. התקפים אלה גורמים לנו ללחץ פנימי רב וזה גורם לנו סבל פנימי מאוד קשה."

   הפרעת ה OCD פוגעת בכל סוגי האוכלוסייה, אך פעמים רבות קשה לזהות אותה. האם אדם שמאריך בתפילה ושבודק ובוחן שוב ושוב את התפילין שלו הוא אכן אובססיבי או שמא אדם צדיק שראוי להערכה? האם כל עקרת בית פדנטית היא חולה סמויה? האם כל מי שמחשבות לא הגיוניות טורדות את מוחו סובל מהפרעה כפייתית?

   ד"ר מרגלית בן-אור, פסיכיאטרית מומחית, תוחמת את הבעיה כך שניתן יהיה לזהותה: "קוראים לתופעה הפרעה כפייתית, כשהיא מפריעה לאורח חיים תקין. אם מישהו רוחץ ידיים קצת מעל לממוצע זו לא בעיה, אך אם אדם מבצע בכל בוקר טקס סביב הרחצה, מדובר בהפרעה כפייתית. היו לי מקרים בהם הרחצה במקלחת הייתה טקס שכלל מספר רחיצות קבוע ושימוש במספר מגבות קבוע, לפי סדר מסוים. אם משהו בסדר השתבש - כל הטקס היה מתחיל מההתחלה. כמובן שאורח החיים של אדם כזה משתבש, כיוון שהוא לא יכול להגיע לעבודה בזמן או לנהל לוח זמנים הגיוני. הוא גם משבש את חייהם של שאר בני המשפחה, כיוון שהוא חוסם את הגישה למקלחת בבוקר או כיוון שהוא מנקז אליו אנרגיות רבות של בני הבית. ההפרעה אינה מאפשרת אורח חיים תקין לאנשים הסובבים אותו ובוודאי שלא לו."

   שאלה: אם כל שניים או שלושה אנשים מתוך מאה לוקים בהפרעה, איך זה שכמעט ולא נתקלים באנשים חולים בחברה הנורמטיבית?

   "האדם הסובל מהפרעה כפייתית בדרך-כלל מודע לכך שהוא סובל מהפרעה ושהתנהגותו מוגזמת ומוזרה בעיני האנשים הסובבים אותו, אך הוא אינו יכול לשלוט בה. הוא מתבייש ונבוך מקיומה של ההפרעה והוא משתמש בכל מיני טכניקות כדי להסתירה."

   כיוון שבן-אור שייכת למגזר הדתי, רבות מהפניות מגיעות אליה דרך הפנייתם של רבנים. "לפעמים במגזר הדתי יש בלבול בין עודף צדיקות או חסידות לבין הפרעה נפשית. כשההפרעה לובשת כסות דתית, יתכן מצב בו הרבנים או הבלנית במקווה ישימו לב להתנהגות אובססיבית אפילו לפני שהאדם עצמו יהיה מודע לאפשרות הזו."

   שאלה: איך מבחינים בין הקפדה דתית להתנהגות לא תקינה?

   "אם בחור מתפלל בכוונה רבה, אך אחרי שהתפלל ארוכות הוא לא בטוח שהתפלל מספיק בכוונה והוא חוזר על התפילה פעם נוספת, ייתכן ויש לו בעיה. הרי אין סיבה שהתפילה השנייה תיעשה בכוונה גדולה יותר מהראשונה. בנוסף, יש אנשים שיכולים ללכת לשירותים עשר פעמים לפני התפילה כדי לוודא שאין להם פסולת בגוף. לא מדובר פה על בדיקות סבירות, אלא שהאדם החולה עשוי להתבלבל ולחשוב שהוא עושה את הדברים מתוך צדיקות יתר ואז מדובר בבעיה."

   "במקרים בהם ההפרעה לובשת כסות דתית", אומר הרב אלטשולר "הרב יכול להוות את הגשר לטיפול הפסיכיאטרי, אולם יש לו תפקיד נוסף שיכול להקל על איכות חייו של החולה. כיוון שהוא מהווה סמכות הלכתית עבור המטופל, הטיפול יכול להישען על המשענת ההלכתית. חבר או הורה לא יכולים להוות במצב כזה דמויות שיציבו גבולות להפרעה אבל רב יכול לתת מענה בפסיקה הלכתית ובכך להציב גבולות סמכותיים ומרגיעים גם יחד."

   הרב אלטשולר מספר על בחור שלא היה מסוגל להתקדם בלימוד, כיוון שכל הזמן חשש שהוא שוכח את המשנה הקודמת שלמד, את העמוד הקודם או את הפסוק הקודם. ברגע שהרב פסק לו שבמידה וכך הוא חש, הוא יכול לשנות רק עשר פעמים ולאחר מכן להמשיך הלאה וגם אז הלימוד יהיה בעל ערך רב, היה בפסיקה אלמנט מרגיע. "במקרים בהם אני חש שההפרעה מציפה, אני עומד על כך שכל ליווי שלי יהיה מקביל לליווי פסיכיאטרי. בלי הטיפול הפסיכיאטרי, חבל על הזמן. ההדרכה שלי היא הלכתית, ומטרתה לאפשר חיים נורמאליים בלי להטריד את הסביבה."

   שאלה: איך בני משפחה וחברים יכולים לזהות כי דקדקנות דתית הינה בעייתית?

   "צריך להיזהר מלתייג אנשים שמדקדקים קצת מעל לממוצע ולהפוך אותם, באופן סטיגמתי לאנשים שסובלים מההפרעה. חוזרים בתשובה, למשל, חוזרים לעיתים על פעולה הלכתית שוב ושוב, מחשש שלא עשו אותה נכון. אנשים אלו צריכים הדרכה ולא טיפול, כיוון שהם עדיין אינם יודעים מה הדרך הנכונה לקיום המצווה. ברגע שהם מקבלים הדרכה הלכתית נכונה, הם נוהגים על פיה וברור שאין מדובר בהפרעה."

תרבות יהודית כחלק מטיפול.

   ההפרעה הכפייתית חוצה מגזרים סוציו-אקונומיים. לא מדובר דווקא באנשים שעיתותיהם בידיהם ויש להם את כל הזמן שבעולם להקדיש להפרעה. יש ביניהם אנשי קריירה שעושים מאמצים כבירים להסתיר את ההפרעה שגוזלת מהם זמן יקר, ולהמשיך לחיות חיים נורמטיביים למראית עין."

   הבשורות הטובות הן שההפרעה הזו ניתנת לטיפול. "מדובר בהפרעה ביולוגית", אומרת ד"ר בן-אור. "בזמנו, פרויד חשב שמדובר בהפרעה רגשית אבל היום אנחנו יודעים שהטיפול התרופתי, בליווי טיפול פסיכולוגי, מוביל לתוצאות מרשימות." גם כיום, כשברור מעל לכל ספק שמדובר במחלה ביולוגית לכל דבר, ההמלצה הרפואית היא לעבור במקביל לטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי. הטיפול שנימצא יעיל הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שפועל במספר מישורים שונים.

   יששכר עשת, פסיכולוג קליני, מסביר איך במהלך הטיפול אפשר להשתמש גם בתרבות היהודית, כחלק מהטיפול. "אני מאמין שה-OCD הוא סוג של ניסיון לאדם. על כן, יחד עם המטופל אנחנו מנסים לבדוק את התכלית והייעוד שלו, ולשם כך משתמשים בטרמינולוגיה דתית". לדבריו, הידיעה שמדובר בניסיון, נותנת כוח ומאפשרת התמודדות." מטופל כל-כך חושש מהעונש שהקב"ה יעניש אותו אם לא ידקדק בקיום המצווה, שהוא הופך אותו לאלוקים של זעם. על כן, בטיפול אני עובד עם המטופל על האמונה שהקב"ה הוא אלוקים של חסד. אני מאמין שהעבודה על קבלת הקב"ה כאלוקים של חסד, היא סוג של ניסיון שעל האדם לעמוד בו."

   כלי נוסף שעשת משתמש בו הוא הדיבור הישיר עם הקב"ה. "אני מאוד מחובר לתורתו של הבעל שם טוב. אני מאמין שהעצב הוא חטא, ועל כן צריך להודות על רגעים של שמחה ולבקש מהקב"ה כוח ושלא ישאיר אותי לבד."

   מי שפיתח את הרעיון, לדברי עשת, היה ד"ר יאיר כספי. בהמשך פיתחנו יחד את השימוש במרכיבי האמונה במהלך הטיפול, אשר איפשר לשלב פסיכולוגיה ברוח יהודית."

   אם נאמין לסטטיסטיקה הקובעת כי לפחות שני אנשים מתוך מאה חולים ב-OCD, הרי שמדובר בכמות לא מבוטלת של חולים המתקשים לנהל סדר יום הגיוני, סובלים מקיומה ולעיתים רבות אף מנסים להסתיר אותה. לרבנים, אם כן, יש תפקיד משמעותי באיתור הבעיה בחברה הדתית. עשת אומר שאכן חלק נכבד מהמטופלים הדתיים מגיע דרך הרבנים.

   ד"ר בן-אור אומרת כי יש שיפור משמעותי במודעות הרבנים למחלה בשנים האחרונות. "לפני 20 שנה, רבנים, בעיקר חרדים, היו מפנים לטיפול פסיכיאטרי. הסיבה לכך הייתה שמבנה הקהילה החרדית נתן לרב תפקיד רחב היקף ואנשים פנו אליו בכל מיני תחומים. כיוון שהפניות היו בתחומים מגוונים, הרבנים החזיקו ביועצים מומחים בכל תחום, אשר אחד מהם היה תחום בריאות הנפש. המומחים הללו ידעו לזהות את הבעיה ולטפל בה בכלים הנכונים. בשנים האחרונות, עלתה גם מודעותם של הרבנים בציבור הדתי- לאומי והם מפנים חולים לטיפולם של אנשי מקצוע."

   הרב אלטשולר חושב שהסיבות לחוסר ההפניה מצד רבני הציונות הדתית עד היום הן אחרות. "בעבר כמעט ולא היו לציבור הדתי-לאומי רבנים ולכן גם לא היה מי שיפנה לטיפול. בנוסף, הרבנים לא עסקו בכל תחומי החיים בקהילה אלא רק בשאלות ספציפיות ולכן היו חשופים פחות למחלות שונות."

   גם לשינוי שעברה החברה הדתית-לאומית בתפיסת המצוות הוא נותן תפקיד. הדקדוק בפרטי המצוות מאפשר למחלה לעטות את אותה כסות דתית, בעוד שבעבר ביטוייה של המחלה בחברה הדתית-לאומית היה דומה לביטויה בחברה החילונית."

   כך או כך, אין ספק שהמודעות גדלה ואיתה גם אפשרויות הטיפול. אנשי המקצוע מזהירים מאוד מפני הפיכת כל אדם בעל הרגלים מוקצנים מהמידה המקובלת לחולה. אולם הם מבקשים שלא להשאיר את החולה לבד בחשכת מחלתו, יש אפשרויות טיפול ולא רק שהן אינן נוגדות את התפיסה היהודית אלא שיש בכוחן להעצים אותה.