בהמשך לרשימתי הצנועה "הגולם שקם על יוצרו" אני מבקש להתוודות שנעשתי פחות ופחות ירא ה'.

ומדוע כתבתי ירא ה' ולא "דתי"?

מפני שמילה "דתי" אינה מוזכרת בתנ"ך וגם בשפתנו המתחדשת פירושה בד"כ: אדם השומר מצוות. ואילו אני מתכוון לאותה יראה, אותו מורא שמיים אשר מרחף כענן מעל לראשו של המאמין האמיתי ומונע ממנו, רוב הזמן, ביצוע פעולות שאינן מוסריות.

ובלי לפגוע במאמינים התמימים שבקרבנו, ראינו כבר במקומותנו  שהשריימל, הקפוטה, הציציות והפאות, אינן תמיד ערובה "לדתיות" כלשהי, קרי לקשר כלשהו עם האל הגדול והנורא.

אך אם איני מאמין עוד בצורך לשמור את המצוות שבין אדם למקום, אלא רק את אלה שבין אדם לחברו (ובקפדנות! והלוואי והייתי יכול  יותר), אזי מה שנשאר לי היא אותה נוכחות אלוהית בתוך קודקודי המתפקדת כשוטר המתערב בשיקוליי לפני כל פעולה שאינה מוסרית (כן, מעין סופר אגו, אבל בעל אוריינטציה רליגיוזית).

אבל עתה, אני מרגיש שגם השוטר הזה כבר לא כבימים ימימה. לצערי, הוא הולך ונחלש בירכתי מוחי. אכן הוא הולך ומצטמצם ושיקולים ואינטרסים אחרים צוברים כוח ונפח משמעותיים בשדות הקוגניציה והאמוציה.

אז, בשם כל הקדושים, מתחולל אצלי?

טוב, אתם כבר מנחשים... זה הטיפול העמוק והקשה שעברתי ויצאתי ממנו בעור שיניי.

הטיפול? אני שומע שמישהו שואל אותי בתימהון.

כן, אני משיב "הטיפול, הטיפול, הטיפול", זה שהכינויים הנרדפים לו היא "התבגרות, התבגרות, התבגרות".

אך האם ייתכן שההתבגרות המאוחרת והמואצת שחוויתי כתוצאה מהטיפול הפסיכ-דינאמי נגסה גם בחלקת אלוהים הקטנה, תרתי משמע?

מה לא מספיקה רשימת הנזקים המדהימה שעשה הטיפול הנורא, בצד הבונוסים מעוררי ההשתאות?

אז מה דעתכם ידידי, יש מצב?