תשס"ד פרשת בשלח י"ג י"ז – י"ז

   בני ישראל מתחילים את מסעם לארץ כנען. ה' הולך לפניהם ביום בעמוד ענן ובלילה בעמוד האש להאיר להם ללכת יומם ולילה.

פרעה מתחרט על ששחרר את בני ישראל ומחליט לרדוף אחריהם ולהשיבם למצריים. בני ישראל נבהלים בראותם את צבא מצריים ומוכנים לשוב למצריים לעבדותם ורק לא למות במדבר. אלוהים בוקע את הים, בני ישראל עוברים והמצרים הדולקים בעקבותיהם טובעים.

   משה שר שירת תודה לה' ומסע בני ישראל נמשך.

   במרה לא מצאו מים ושוב הם צועקים לה'. אלוהים מציע לבני ישראל להאמין בדרכו, כי הוא רופאם. במדבר סין שוב  מתלוננים בני ישראל והפעם על רעב. אלוהים מוריד להם מן השמיים מן ושליו שהם בשר ולחם.

   בני ישראל מצווים ללקוט בדיוק לפי צורכם ורק ביום שישי ללקוט פעמיים כדי שלא יעבדו בשבת.

   ברפידים שוב בני ישראל מתלוננים על צמא.

   בהמשך, עמלק נלחמים נגד בני ישראל ובני ישראל מנצחים בקרב בסיוע אלוהים. בני ישראל מצווים למחות את זכר עמלק מתחת לשמיים.

שבת שירה

   מנהג יפה ומיוחד בשבת שירה והוא, שנוהגים אחרי האוכל בשבת בבוקר, לאסוף את פירורי הלחם ולפזר אותם בחוץ בשביל הציפורים. האגדה מספרת, שכאשר התחילו בני ישראל ללכת במדבר סיני לארץ ישראל, נתן ה' את המן מהשמים. אבל ה' ציווה שבשבת לא יצאו ללקוט מהמן כי בשבת אין ללקוט וגם לא ירד מן מן השמים. בתורה מסופר שהיו אנשים שאינם מאמינים והם יצאו בשבת בבוקר ללקוט מן, ולהפתעתם, לא מצאו מן. האגדה מספרת, שאותם אנשים לא לקחו סיכונים, ומאחר שחששו שבאמת לא ירד מן בשבת כפי שה' אמר, והם בכל זאת רצו להראות שה' לא אמין, אזי בליל שבת כשכולם ישנו, הם יצאו

ופזרו מן מחוץ למחנה. מה עשה ה', שלח את הציפורים הקמות מוקדם בבוקר והן
"חיסלו" את כל במן שפיזרו אותם רשעים. לכבוד מעשה זה של הציפורים,
מפזרים להם פירורים בשבת שירה.

ט"ו בשבט

   בתקופת המשנה והתלמוד אבותינו היו עובדי אדמה וחיו בחיק הטבע. במסכת ראש השנה, פרק א, משנה א נאמר על החג: ...באחד בשבט –  ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". והלכה כידוע כבית הלל.

   צמיחתו של ט"ו בשבט כחג בגלות, נתנה ביטוי לגעגועים לארץ ישראל לפירותיה ונופיה. נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.

   במאה השש-עשרה, עם עליית המקובלים מספרד ופורטוגל לארץ-ישראל, התקין האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) איש צפת, סדר ליל ט"ו בשבט. הוא "יום אכילת פירות", סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות.

   מראשית ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג שיבת העם לארצו. התנועה הקיבוצית, העניקה סגנון ארץ-ישראלי לחגים בכלל ויצרה קשר בין סדר ט"ו-בשבט והמפעל הציוני.

   בט"ו ה. בשבט תש"ט – 14 בפברואר 1949 – נפתח המושב החגיגי הראשון של האסיפה המכוננת. היושב ראש יוסף שפרינצק, פתח את טקס ההשבעה. במעמד זה אישרה האסיפה המכוננת את חוק המעבר שקבע כי:

האסיפה המכוננת תיקרא הכנסת הראשונה.

חג שמח

יששכר