שלום לכולכם..

    ההודעות אצות להן בקצב מהיר, והדבר מעיד על הדינמיקה המעניינת הנוצרת כאן.

לצערי, הנגישות שלי למחשב בעייתית,  וכן  יש לי בעיה בקריאה (לא טכנית).

בקיצור: אתם מסקרנים אותי, אך קשה לי לקרוא את השורות הרבות.

מאידך, מהמעט ש"רפרפתי", אני תוהה,  על השינוי בצורת ראייתי את הדברים בהיותי  דתית,

לעומת ראייתי  היום.

אז - הייתי משוכנעת, שהאמת היא אחת, זו, - שלימדו אותי, זו - ששיננתי, זו - שחיקיתי

מהסביבה, וזו שלמדתי לאהוב, לכבד, ולהאמין.

   לו היה מישהו מראה לי פסוקים אלה, המופעים  בהודעות בפורום, הייתי מתמלאת

תחושת נינוחות, ואפילו אושר או שלווה מסויימת. והיום: הפסוקים זרים לי...

היום, אני רואה דברים מזוית אחרת. וחשה תחושה מסויימת של  אכזבה, מהאמונה   הבלתי

מתפשרת, שהייתה לאור עיני במשך עשרות שנים.

חשוב לי לומר, שיש בי כבוד רב לאנשים דתיים, ולאורח החיים שהם  בחרו לאמץ.

(מי עם לידתו, ומי  תוך כדי  התבגרותו).   

ומשום מה, אינני חשה מרוקנת מתוכן, או משמעות החיים.

אז, - חשתי  שאני צודקת בדרכי. והחילונים טועים.

היום, - אני מאמצת את הערכתי, שהצדק הוא בעיני המתבונן.

יש, הצודקים בבחרם לחיות חיים דתיים, (ברבדים השונים), ואחרים -

יצדקו בהנאתם לשחות בשבת, לטייל עם ילדיהם בטיול אופניים בשבת,

ולצנוח בצהרים על המיטה, בצפיה בסרט טלביזיה מרתק....

האם מי מהם טועה?   צר לי, שאני זקוקה להוכחה.  אך עדיין אין לי.

כשהייתי דתית, לא היתה נחוצה הוכחה.   הייתי משוכנעת בצידקתי בדרך.

ואני מניחה, שבעת קריאת שורות אלה, עולות שאלות במוחכם, שאלות-

דומות לשאלות שאני הייתי שואלת בצעירותי, בהיותי דתית.

אך העובדה, שנתתם לי ביטוי, ולא חסמתם דברים, שאינם הולמים

בקנה אחד את השקפתכם, היא   ל ז כ ו ת כ ם.

מאחר ובעבר, לא היו הסובבים אותי נוהגים כך כלפי החילוניים.

--------

ואגב, לגבי ההערה שאני נמצאת כאן שלא ברצוני (בארץ), אכן,

שירתתי בצבא  רגיל (בהיותי דתית!!!! ומקפידה!!!), אך באמת לא

בחרתי להיות יהודיה, ויהודיה בישראל. (יהיו מי מכם, שיאמר,

שהדבר קרה לא במקרה, אך אני רואה את זה כן כמקרה)

ובשל כך, עלי להיות כאן בארץ.  

כי לא אוכל להימלט מהיותי יהודיה.

ולמושג יהודי יש  חותם המוטבע ובלתי ניתן להכחדה.

ולכן, לא אחיה בארה"ב, ולא באוסטרליה.

כי (אולי לצערי..) נולדתי כיהודיה, ואני מקבלת על עצמי

את העובדה הזו.  אז אני באמת כאן, ומנסה לשרוד

כמו כולנו.

ואולי עם פחות אמונה... דתית... שמאפשרת יותר ביטחון,

רגיעה.. וקשר עם קהילה שחושבים דומה,

אך עם האומץ לומר את מה שעם ליבי,

ועם הערכה אליכם, - שמוכנים להקשיב.

והערה סופית:

החיים מאד קשים לי.

אני מתמודדת עם קשיים, שאני מתקשה להחלץ מהם יום יומית.

אך יש לכם יש אמונה, מעבר לשאר הדברים.

ולי יש החופש לחשוב ולעשות כרצוני (יחסית..) למרות חוסר האמונה.

שלכם,

סיגל הותיקה.