בהוצאת יהדות כאן ועכשיו-

פרק 7- הנצח יביע יום

בששת ימות השבוע שרוייה הרוח בבדידות. אין מתחשבים בה, והיא נטושה ונשכחת. האדם העמל תחת לחץ, שרוי בדאגה ולכוד על ידי חרדות. אין לו פנאי ליופי רוחני ומופשט, אולם הרוח מצפה שהאדם יתאחד עימה.

ואז מגיע היום השישי. חרדות ומתחים נסוגים מפני ההתרגשות שלפני המאורע הגדול. השבת טרם הגיעה, אך המחשבה על בואה המתקרב מעוררת בלב כל התלהבות ורצון להיות ראוי ומוכן לקבלתה.

וככלות כל מלאכה נדלקים הנרות. כשם שהבריאה החלה עם המילים "ויהי אור", כך גם חגיגת הבריאה מתחילה בהדלקת האור. האישה היא זו המכניסה בחגיגיות את השמחה, ומביאה את הסמל הנפלא ביותר, האור, למשול באוירת הבית.

העולם הופך למקום שבו שורה המנוחה והשלווה. אז מגיע הזמן, כמדריך המעלה ומשחרר את הנפש מן השגרה. אנשים מתכנסים לקבל את פני הפלא של היום השביעי, בשעה שהשבת משרה את נוכחותה בשדות, בבתים, בלבבות. זו שעת התחייה של הרוחניות הרדומה שבנפשינו.

רעננים ומחודשים הם בני האדם, לבושים בגדי חג, עם נרות מהבהבים, כבחלום, כמרכינים ראש בפני ציפיות שלא ניתן להביען, כמרכינים ראש בפני הארות הנצח. חלק מאיתנו מתמלאים בתחושה מיוחדת, תחושה האומרת שכל מה שיאמר אינו אלא כרעלה. אין די גדולה בנפשינו, כדי שנהיה מסוגלים לחשוף במילים את הזיקה שבין הזמן לנצח. יש מי ששר את השיר הגדול והעמוק מכולם- "שיר השירים". הלא יש כאן שיר על תשוקה והתחברות, שיר בו הנפש מתעלה בזמר אל האלוהים, שיר אהבה לאל, שיר של כיסופים וגעגועים, שירה של הנפש המתנצלת ברכות:

"שימני כחותם על ליבך

כחותם על זרועך

כי עזה כמוות אהבה

קשה כשאול קינאה

רשפיה רשפי אש,

שלהבתיה.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה

ונהרות לא ישטפוה

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה

בוז יבוזו לו"                         שיר השירים ח' ו-ז

מחשבה פרצה והניסה את רוחות השוק. שיר מתנגן ברוח ובראש האילנות בשמה. השבת באה אל העולם, ובדומיית הלילה עולה השיר החודר לכל- הנצח יביע יום. היכן המילים שיוכלו להכיל עוצמה זו?

קול ה' על המים...

קול ה' בכוח

קול ה' בהדר...

ויחשוף יערות

ובהיכלו כולו אומר כבוד.

הבה נקבל את פני המלכה, נזמר לכבוד המלכה

לכה דודי לקראת כלה!

פני שבת נקבלה!

ציון חרבה, ירושלים מוטלת בעפר. בכל ימות השבוע יש רק תקווה לגאולה. אך בשעה שהשבת נכנסת לעולם, האדם בא במגע עם הגאולה. נדמה שלרגע רוח המשיח מרחפת על פני העולם.

מקדש מלך עיר מלוכה

קומי צאי מתוך ההפכה

די לך שבת בעמק הבכא...

התנערי, מעפר קומי!

לבשי בגדי תפארתך, עמי...

לא תבושי ולא תכלמי

מה תשתוחחי?

ומה תהמי?

בך יחסו עניי עמי

ונבנתה עיר על תילה...

ישיש עליך אלוהיך

כמשוש חתן על כלה.

לפני הבית האחרון במזמור קמה קהילת המתפללים כולה על רגליה ופונה למערב, כמבקשת לקבל פני אורח בלתי נראה. הקהילה מרכינה ראשה כבברכת שלום:

בואי בשלום עטרת בעלה

גם בשמחה וגם בצהלה

תוך אמוני עם סגולה...

בואי כלה, בואי כלה...

השבת מתגלה כלטיפה, לטיפה המעבירה מעלינו יגון, עצב וזיכרון קודר. ערפילי הלילה כבר יורדים כשהאושר מתחיל להתעצם, כשהנשמה היתרה, שבכוחה להאדיר, חודרת אל עצמות בני התמותה. ישנו דבר שהוא גדול מפלאי עולם: הרוח. אנו חשים בעולם את חוכמת הבורא, וברוח אלוהים נחשפת אהבתו:

אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת

תורה ומצוות חוקים ומשפטים

אותנו לימדת

ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים.

אנו שומעים שוב את דברי משה, המאיץ בנו ללמוד כיצד להושיב לאל על אהבתו:

ואהבת את ה' אלוהיך

בכל לבבך, ובכל נפשך

ובכל מאודך...

לו רק היתה לנו רוח להבין שהוא הריבון. לו רק יכולנו לחיות בממלכתו. אך שכלינו רפה, ובליבנו יש פירוד.

ופרוש עלינו סוכת שלומך

ותקננו בעצה טובה מלפניך

והושיענו מהרה למען שמך...

יום טוב

תמי.