תהום, ומעמקים בטיפול.
משתתפים יששכר עשת, נועה ברקת, יוסי ארן.
יששכר: בשבילי גירסת התלמוד הירושלמי מתארת את הצורך להיזהר מהעמקת יתר מצד אחד ומניתוק מוחלט מעומקים. הצפת המעמקים מפרה איזון שקיים, ניתוק ממעמקים מיבש אותנו מהרוח האלוהית. כך בטיפול הפסיכולוגי: העמקה וזהירות ממנה. וכך ביחסים בין איש לאיש: בירור חילוקי דעות וסליחה והליכה הלאה. כך בעולמנו החברתי פוליטי, חיבור לערכים רוחניים ומעשיות של כאן ועכשיו.
נועה: לי הסיפור הזה עוזר הרבה פעמים לדעת את הגבולות שלי. מצד אחד יש בי תמיד רצון להעמיק, רצון להרים חרסים שעוד לא הרימו ולהגיע למקומות שעוד אף אחד לא היה שם (אומרים שגם דוד רצה להגיע לקרקע בתולה כדי לחפור את יסודות בית המקדש) ומצד שני, כבר נוכחתי לדעת שלתהום יש כוח רב והיא עלולה להציף ולחנוק.
אני יצור של מעמקים ותהומות בבסיסי. אני יוצרת מהתהום ומהעובדה שבכל פעם אני מוכנה לרדת ולהזיז קצת את החרס. בשבילי תהום רחוקה מידי פירושה ייבוש של כוחות היצירה והפוריות שלי. יחד עם זאת, בשביל שהתהום לא תציף ותחנוק, גיליתי שאני צריכה להתקדם במה שאני קוראת "רוחניות מעשית" - בדברים מעשיים של האדמה, של הגוף, של יחסים בין אנשים ועוד...שאני צריכה לשים גבול לתהום ולא לתת לה להציף אותי.
יש גם תקופות שבשביל להחזיר את ה"חרס" למקומו, אני צריכה את כל הכוחות שלי... ואולי כאן אחיתופל, שבאמת תהיתי על תפקידו המוזר במדרש, מייצג את החברים שלי, שקוראים ואתי לסדר ולא פעם מחזירים אותי לגבולותי.
אני חושבת שזה לא מקרי שדוד ייסד את בית המקדש על התהום. אנ תופסת את תהום, התוהו ובהו, כמהות יצירתית המכילה בתוכה כפוטנציאל את הכל. מהות מאוחדת ובלתי מופרדת עדיין שהכל נובע מתוכה.
כשהחיים נראים כמתייבשים, עקרים, שטחיים, כדאי להעיז לרדת אל התהום ולהזיז קצת את החרס. כשהחיים "מוצפים" מדי, כשההרגשה שעומדים להחנק מרוב בלאגן פנימי, שהתחושה היא של הטלטלות על ידי כוחות גדולים מידי, צריך להחזיר את החרס למקומו.
עבורי זוהי עבודה כמעט יומיומית....
לי הוא מזכיר נטיה של מטפלים ללכת עמוק, פנימה ,כאשר המטופל עדיו לא שם ,לא בהבנתו ולא ברצונו. ואז זה מתחבר לדברי הלל "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע,שכן סופו להישמע ."
וכל מטפל נתקל במשפט שאם נאמר במקום הנכון יביא לפריצת דרך אך אם נאמר מוקדם מדי יכול להרוס ולחבל.
וזה מעלה את שאלת צרכי המטפל לעומת המטופל.
יששכר: גירסת התלמוד הבבלי, במילים אחרות לעניות דעתי זהו הרעיון של תנועת המוסר שהתחיל סלנטר במאה ה18. וכך מאמין גם אנוכי. יש חשיבות רבה לאמונה ורוחניות ואני מוסיף גם לטיפול פסיכולוגי מעמיק. אך ללא עבודה על המידות, לקראת חיים ערכיים ומוסריים, חס וחלילה "סופנו שנחנק" כמו דוד. גם אם נשלוט במה שמגיע אלינו מתהומות המעמקים, ומן העולמות העליונים, כמו שדוד שלט, החומרים מסוכנים. המסגרת המאפשרת שליטה בחומרים הללו נראה שהיא אולי המסגרת הערכית מוסרית המתחשבת בחי, בצומח, בדומם ובאדם.
המדרש בתלמוד הבבלי סוכה דף נ"ג א' ב' (תרגם יוסי ארן)
"א"ל הכי אמר רבי יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין", כשדוד חפר את היסודות כדי לבנות את בית–המקדש, "קפא תהומא", ביקש לצוף. "ובעי למשפטא עלמא אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן". ורצה לשטוף את העולם, אמר דוד חמש עשרה מעלות והוריד את המים. <שואל רב חסדא> "אי הכי חמש עשרה מעלות יורדות מיבעי ליה", אם כך חמש עשרה מעלות יורדות ביב צריך לכתוב. "הואיל ואדכרתן הכי אתמר", הואיל והזכרתן כך צרך לומר.
"ובעי למשטפא עלמא", ורוצה לשטוף את העולם. "אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדה בתהומא ומנח". אמר דוד מי יודע האם מותר לכתוב את השם המפורש על חרס ונשים בתהום וירדו המים. "אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו", כל מי שיודע ולא אומר יחנק בגרונו. "נשא אחיתופל ק"ו בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים", למד אחיתופל מקל וחומר אם כדי להשכין שלום בין איש לאשתו אמרה התורה יכתב שם השם וימחה במים. "לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה. אמר ליה שרי" על מנת לעשות שלום העולם כולו על אחת כמה וכמה. אמר לדוד מותר. "כתב שם אחספא", כתב שם על חרס, "ושדי לתהומא", ושם במי התהום. "ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי". התהום נחת שישה–עשר אלף גרמידים. "כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מרטב עלמא", כמה שהוא יעלה יותר העולם יהיה רטוב יותר. "אמר חמש עשרה מעלות", "ואוקמיה באלפי גרמידי", העמיד אותו באלף. "אמר עולא ש"מ סומכא דארעא", הסמיכות והרטיבות שמסביב לעולם שלנו "אלפי גרמידי."
הסברים של מרדכי אלון מתוך אתר מבראשית.
בשעה שבא דוד לחפור יסודות כדי לבנות את בית המקדש, איים התהום להציף את העולם. שר דוד חמש עשרה שירי המעלות וכך שלט בעליית המים מן התהום. כדי לעצור את התהום צריך היה דוד המלך להשתמש בחרס, עליו ייכתב השם המפורש וחרס זה יעצור את התהום מלהציף. אומר דוד שכל מי שיודע על סכנה ולא אומר כי הוא מפחד עכשיו לקחת אחריות יהיה לו דין קשה מאוד. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו. אמרה תורה שאסור לכתוב את שם השם בקדושה ושימחה במים, אבל בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו שם ה' יכול להימחות. קל וחומר לעשות שלום לכל העולם כולו, הרי כל העולם הולך לצוף, ומותר לכתוב את שם השם שימחה כדי להציל את העולם. וכך עושה דוד.
התהום כל כך פחד מהחרס הזה, שהוא שקע עמוק מאד. אבל זה לא טוב, כי צריך מים בעולם. אם התהום עולה מדי נצוף, אבל אם הוא ירד מדי נתייבש. כמה שהוא יעלה יותר העולם יהיה רטוב יותר. כשדוד שר משירי המעלות עלה התהום מעט עם כל שיר ושיר.
התהום זה היסוד הבראשיתי. לפי מדרש שמביא רש"י, כשדוד המלך חפר יסודות לבית המקדש, הוא מגיע למטה, בסוף הוא מוצא חרס אחד ורוצה להוציאו משם החרס צועקת ואומרת:"אל תטלני מכאן", אל תיגע בי, "שאני מונחת כאן מיום שאמר ה' אנכי ה' אלקיך'". דוד לא שומע לאבן ומוציא אותה, והוא יודע גם להחזיר אותה. התהום עולה, התהום יורד, רוח אלוקים שמרחפת על פני המים, רוח אלוקים הזאת של התהום של ספר בראשית מבטאת את המים המקוריים, הראשיתיים, את הראשוניות של כל העולם.
התהום הוא הכוח להגיע ליסודות של הכל. היסודות שדוד המלך מבקש לחפור שעליהם הוא ישתית את המקדש, את הקדושה, את המלוכה ואת כל מה שיהיה בהמשך, הוא מבקש להגיע לשורש של הכל, והוא לא מוכן לעצור באבן, הוא רוצה עוד עומק, עוד עומק. אבל התהום מבקש להציף אתה עולם, כי כשהתהום מתמודד והוא פתוח ויש לו אפשרות לצוף. חוקי האיזון שקבע הקב"ה בששת ימי בראשית יכולים להיות מופרים. החרס הזה עם השם המפורש, הפקק הזה הוא הפקק שמתאר את האיזון שקובע שהמקור, העוצמה, התוהו, התהום הגדול נמצא למטה, ואנחנו חיים מעליו עם החולשות שלנו, עם החוזק שלנו, לפעמים עם נפילות, לפעמים עם עליות. דוד רוצה עוד ועוד ועוד עומק, ואז התהום הולך לצוף.
התהום הזה הוא תהום אגדי שמבקש להציף את העולם כי העולם מאבד עכשיו את האיזון שלו, את זכות היכולת שלו להתקיים. כדי שיהיה איזון עלינו לוותר על ההעמקה. נרחיק קצת את התהום שנוכל להישרד. דוד המלך מבין את זה, זורק חזרה את החרס, והתהום יורד, ויורד. אז אומר דוד המלך, נקים פה מקדש, אבל המרחק של המקדש מהתהום, המרחק של המקדש מהראשית הוא כזה גדול שאין טעם בכלל לעולם כזה. נכון שזה עולם שלא יצוף, אבל זה גם עולם שאין לו בכלל טעם, הוא כל –כך רחוק מהראשיתיות, הוא כל כך רחוק מהתהום. אז הוא אומר חמש עשרה שירי מעלות, ומעלה את התהום עוד קצת
כל אחד משירי המעלות מתאר את ההתמודדויות האלה, התהום עולה למעלה, הוא מתקרב ונעצר במקום. על מנת לקיים את העולם יש להעלות חלק ממי התהום ואם יעלו ויציפו כולם נטבע.
מדרש התהום הבא הוא הגירסא מתוך התלמוד הירושלמי. מסכת סנהדרין דף נב/ב (תרגם יאיר כספי)
|
בשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. בסוף מצא חרס אחד ובא להרים אותו, אמר לו החרס: איך אתה יכול? אמר לו דוד: למה? אמר לו החרס: שאני כובש את התהום. אמר לו דוד: ומאימתי אתה כאן? אמר לו החרס: מאותה שעה שהשמיע הרחמן קולו בסיני "אנוכי ה' אלוהיך", רעדה הארץ ושקעה ואני נתון כאן וכובש על התהום. אף על פי כן לא שמע לו דוד. כיוון שהרימו דוד, עלה התהום ורצה להציף את העולם. והיה אחיתופל עומד שם, אמר אחיתופל: כעת דוד ייחנק ואני אמלוך. אמר דוד: מי שיודע לעצמו ולא עוצרו סופו שייחנק. אמר אחיתופל מה שאמר ועצרו. התחיל דוד אומר שירה: "שיר המעלות" שיר למאה מעלות שהם מדרגות. כל מאה ומאה היה אומר שירה. אף על פי כן סופו שנחנק.
|
|
דוד ואחיתופל מאת יהודה אייזנברג מתוך אתר דעת
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/david1-2.htm
|
|
ברשימת בעלי התפקידים של מלכות בית דוד אנו מוצאים שני בעלי תפקידים בכירים: "ואחיתופל יועץ למלך, וחושי הארכי רע המלך" (דה"א כז לג).
במרד אבשלום נפרדו שני אלה: האחד הצטרף למורדים, ואילו חבירו נשאר נאמן לדוד רעו. מדוע בגד אחיתופל בדוד?
כאשר תכנן אבשלום את המרד, משך אחריו את אחיתופל: |
|
"וישלח אבשלום את אחיתופל הגילוני יועץ דוד מעירו מגלה בזבחו את הזבחים,
ויהי הקשר אמיץ והעם הולך ורב את אבשלום" (שמואל ב, טו יב). |
|
כאשר מגיעה השמועה על בגידת אחיתופל, מזדעזע דוד, והוא מגיב בתפילה: "סכל נא את עצת אחיתופל, ה'" (טו, לא). מיד לאחר תפילה זו מופיע לקראתו חושי הארכי, כשהוא אבל ומתיסר. דוד נזכר בבן זוגו של חושי, באחיתופל, והוא מחזיר את חושי לירושלים, כדי לסכל את עצת אחיתופל:
|
|
"העיר תשוב, ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה,
עבד אביך ואני מאז, ועתה ואני עבדך.
והפרת לי את עצת אחיתופל" (טו לד). |
|
הניסוח המסורבל והסגנון המחוספס מראה את גודל התרגשותו של דוד, כאשר הוא שם בפי רעו את הצהרת הבגידה בו, בדוד: "עבד אביך ואני מאז, ועתה ואני עבדך".
עצת אחיתופל נחשבה כמעט לנבואה:
|
|
"ועצת אחיתופל, אשר יעץ בימים ההם,
כאשר ישאל איש בדבר האלקים,
כן כל עצת אחיתופל, גם לדוד, גם לאבשלום" (טז, כג). |
|
מה הייתה עצתו של יועץ חכם זה, כאשר שאל אותו אבשלום כיצד לבסס את המרד?
|
|
"ויאמר אחיתופל אל אבשלום, בא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית, ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך, וחזקו ידי כל אשר איתך. ויטו לאבשלום האהל על הגג, ויבוא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל" (טז כא-כב). |
|
זוהי עצתו של היועץ החכם? עצה מכוערת מזו לא יכל לייעץ ליורש העצר המורד? לייעץ לבן לשכב עם נשי אביו, בטקס חגיגי, לעיני כל ישראל?
אחיתופל חכם היה. מדוע יעץ עצה כל כך מרושעת לאבשלום?
כדי להבין את אשר בלבו של אחיתופל, יש ללכת אחורנית, לתולדות משפחת אחיתופל, ולהתרחשויות של בית דוד.
לאחיתופל היה בן, גיבור חיל, וחבר המטכ"ל של דוד המלך. אליעם היה שמו, והוא ברשימת שלושים הגבורים של דוד: "אליעם בן אחיתופל הגילוני" (שמואלי ב, כג לד). לאליעם היה חבר צעיר, האחרון ברשימת הגיבורים של דוד: אוריה החתי שמו. אליעם בן אחיתופל השיא את בתו הצעירה לחברו במטכ"ל: בת שבע בת אליעם נישאה לאוריה החתי.
יפת תואר הייתה בת שבע, ולתהילה נולדה. בעלה ואביה מגיבורי דוד; סבה יועץ המלך, ביתה במרכז ירושלים, כמטחווי עין מארמון המלך. שמה יצא לתהילה, וכאשר דוד המלך שואל מי היא, מקבל הוא תשובה המראה על פרסומה: "הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי".
דוד לוקח את בת שבע לאישה, ונתן הנביא קורא אליו את נבואת זעמו:
|
|
"כה אמר ה', הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך, ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת. כי אתה עשית בסתר, ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל, ונגד השמש" (שמואל ב, יב יא). |
|
ההמשך מורכב: אוריה נהרג בחרב בני עמון. אליעם אבי בת שבע מודח מן המטכ"ל: הוא מופיע ברשימת הגבורים בשמואל ב כג, אבל שמו נמחק מרשימת הגבורים בדברי הימים יא. את אחיתפל לא העביר דוד מתפקידו - כנראה חזק היה מעמדו מכדי שיוכל לסלקו מעל פניו. (המדרש מספר כי הייתה מתיחות בין השניים, וכי אחיתופל ראה עצמו כראוי למלוכה).
אחיתופל לא סלח לדוד את חרפת נכדתו, ואת הדחת בנו. יותר ויותר התחזקה בלבו ההרגשה כי אין דוד ראוי למלוך, והוא מנסה להרוס את מלכות בית דוד מתוכה. הוא מצטרף למרד, ומיעץ לאבשלום למלא אחר נבואת נתן לדוד: "ויטו לאשלום האוהל על הגג, ויבוא אבשלום אל פלגשי אביו, לעיני כל ישראל". ממש כדברי נתן: "ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, נגד כל ישראל".
נקמתו של אחיתופל שלמה: על אותו גג, ממנו ראה דוד את בת שבע רוחצת תשע שנים לפני כן - על אותו גג שוכב אבשלום עם פלגשי דוד לעיני השמש, נגד כל ישראל. בעצתו זו הצליח אחיתופל להפריד בין אב ובנו, הפרדה שלא תוכל יותר להתאחות. קרע אחיתופל את מלכות בית דוד מתוכה.
עצתו השניה של אחיתופל הייתה להרוג את דוד. וכאשר ראה כי לא עלתה בידו עצה זו, לא ראה עוד טעם בחייו, עלה לביתו, והתאבד.
שיטה בו הגורל, באחיתופל. מלכות בית דוד עברה לבנה של נכדתו, לשלמה בנה של בת שבע, והוא שהקים וחיזק את מלכות דוד והביאה לגודלה ולעוצמתה.
|
|
מנהלי הפורום
יששכר עשת
כעת בפורום 
קבצים
דפיות פורום 
אתרי פסיכויהדות
חזרה לפורום