סבל ומשמעותו

הביאו דסי אשר, לאה,  נועה יששכר, יוסי ארן, מאשה מטיס שריד, אורלי מרדר,

1. הסבל הוא לא בהכרח משהוא שעלינו לקדש אותו, לשאוף אליו, להקדיש לו פילוסופיה. המצדיקה את קיומו.

2. היהדות, כך נראה איננה מקדשת סבל. למשל איננה מרשה נזירות אלא באופן סמלי. אחרי תקופת בית שני השתנו פני הדברים. לא אחת אנו מוצאים זרמים ביהדות שמקדשים סבל, עוני רב, וחיים בצמצום?

ספר במדבר פרק ו תורת הנזיר: (ב)... אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: (ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: (ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: (ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: (ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: (ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַה':

3. איוב דורש תשובה מאלוהים על סבלו. אלוהים עונה לו בין השאר תשובה המבהירה שמשמעות הסבל נסתרת מענינו. כבני אדם אנו יכולים לחשוב על סבל כעונש על חטאנו? או כניסיון שבו עלינו לעמוד. מאין "טירונות" המכשירה אותנו לקראת יעודנו. אלוהים אומר לנו שזה לא הכל.  

"איפה היית ביוסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה... המימך ציוית בוקר, ידעת שחר מקומו. לאחוז בכנפות הארץ ינערו רשעים ממנה... הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת. הניגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה... איזה דרך יכן אור וחושך אי זה מקומו" (איוב, מ.)

4. לא סתם נאמר לחווה "בעצב תלדי בנים", לא כעונש על אכילת התפוח אלא כמחיר שיש לשלם על התפתחות התודעה. כי הסבל תמיד קשור בהתעוררות של תודעה. רק כשכואב לנו משהו אנו מתעוררים לעובדה שהוא בכלל ברשותנו, אם זה איבר בגוף או מצב בחיים.

5. לידה זהו המצב הארכיטיפי של שינוי ובשינוי תמיד יש מידה של סבל וכאב. לא סתם קראו לכאבים של הלידה "צירים", שכן הם פותחים לנו דלת לעולם שעדיין לא הכרנו.

6. בחברה שלנו מצד אחד מקדשים את הסבל ומצד שני לא נותנים לו בכלל מקום של כבוד. כל כך מהר מפיגים, משככים, מסירים, ומתייחסים לכאב בשליליות, עד שלא מאפשרים לנו להרוויח את פירות הכאב וסבל - את המודעות שלה אנחנו כל כך זקוקים, את הגדילה שאנחנו מבקשים.

7. לפעמים התודעה כל כך מכאיבה שעסוקים בסבל ובכאב ולא בהתפתחות. אדם  כואב עסוקה פחות בפילוסופיה, ב"רוחניות", ויותר ב"גשמי" של הכאב. התודעה כל כך עסוקה בסבל או בכאב עצמו, עד כי לא נותר מקום לאתר ולפוגג את מקור הסבל?

8. יש להבחין בין כאב לבין סבל הכאב הוא הוא מעורר התודעה הגדול, הוא המנגנון המתריע שמשהו לא בסדר, פיזית או אחרת, וצריך לאתר, לטפל, לתקן. ואילו הסבל הוא אחת מדרכיו של הנזיר להסתגף.

9. המחקר הרפואי מצדד היום בשיכוך כאבים. הטענה היא שהכאב מחליש את הגוף ואת כוח ההתמודדות שלו.

10. הסבל שאותו אנו חווים אולי מחייב אותה להפעיל מנגנוני דיסונאנס קוגניטיבי על מנת לתת לו פשר נסבל. בלעדי משמעות העינוי הנפשי בעקבותיו הוא בלתי נסבל כנראה. אנו יצורים מחפשי משמעות.

11.  יתכן שכאב לידה למשל וכאב בכלל אינו עונש על חטאים. מן המחקר בנושא הכאב אנו מזהים תרבויות שבהם משמעות אחרת לכאב מובילה לחוויית כאב שונה לחלוטין. כלומר חווית הכאב מושפעת כרוכה גם מן הפרשנות.

12.  מדווחות נשים שכאשר תנאי הלידה הם תומכים צירי הלידה, לא רק שהם כאב נסבל, אלא שהם טומנים בחובם הפתעה נעימה. אוהבי הביולוגיה יאמרו שאין זה אלא הסרוטנין המופרש בגוף כתוצאה מרמות גבוהות של כאב שגורם לנו להרגיש כל כך היי... הצירים, כשהם נחווים כהלכה, פותחים עבורנו לא רק את צוואר הרחם אלא גם את שערי הרוח. אם כך, כאב, לא על מנת להסתגף, אלא על מנת להיפתח ולפגוש אלוהים.

13. נראה שסבל הוא גם שעור בצניעות. כשהוא קיים אנו נזכרים להודות על רגעים בלעדיו. אם נזכור אותו כשירווח לנו, נמשיך להודות לבורא עולם על חסד קיומנו בלעדי סבל ויוכפל חסדנו.  

כתבה דסי אשר באחד המקומות "אני אינני מקדשת סבל..."

מזכיר לנו יוסי ארן

על איוב בשורות קשות של מכות ניחתות אחת אחת: "עוד זה מדבר וזה בא..."

איוב דורש תשובה מאלוהים ואלוהים עונה לו בין השאר תשובה המבהירה שמשמעות הסבל נסתרת מענינו. כבני אדם אנו יכולים לחשוב על סבל כעונש על חטאנו? או כניסיון שבו עלינו לעמוד. מאין "טירונות" המכשירה אותנו לקראת יעודנו. אלוהים אומר לנו שזה לא הכל.  

"איפה היית ביוסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה... המימך ציוית בוקר, ידעת שחר מקומו. לאחוז בכנפות הארץ ינערו רשעים ממנה... הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת. הניגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה... איזה דרך יכן אור וחושך אי זה מקומו" (איוב, מ.)

יששכר עשת מוסיף

היהדות, כך נראה איננה מקדשת סבל. למשל איננה מרשה נזירות אלא באופן סמלי. אחרי תקופת בית שני השתנו פני הדברים. לא אחת אנו מוצאים זרמים ביהדות שמקדשים סבל, עוני רב, וחיים בצמצום?

ספר במדבר פרק ו תורת הנזיר: (ב)... אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: (ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: (ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: (ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: (ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: (ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַה':

מספרת לנו מאשה מטיס שריד:

בלידה הראשונה התעקשתי ללדת בלי אפידורל. הייתי מאד גאה בעצמי. ללידה השניה כבר ידעתי לעשות לעצמי שיאצו לטשטוש כאבי הצירים. אבל תינוקי דפק את ראשו כנגד הרחם, והרחם לא נפתח. מוניטור שחובר הראה את קצב ליבו ודופקו של תינוקי הולכים ויורדים. לא נותר בי כוח לעשות לעצמי שיאצו.

הסכמתי לאפידורל. כמעט מיד נעלמו הכאבים. תוך חמש דקות נפתח הרחם, ובני דניאל יצא לעולם. כחול, מטושטש, אבל חי, ברוך השם. ביום חמישי שעבר חגגנו מלאת לו עשר שנים. אלמלי חדלתי לקדש את הסבל, אלמלי הסכמתי לקבל אפידורל, יתכן מאד ששנינו לא היינו היום בעולם, חס וחלילה.

"בעצב תלדי בנים" נאמר לחווה  הסוררת (בראשית פרק ג פסוק טז). המילדות נהגו להקל על כאבי הלידה בשיטות שונות, עשבי מרפא וסוגסטיות ועיסוי. רבות מהן הועלו על המוקד כמכשפות, כי קדוש היה בעיני הנצרות צו ייסורי הלידה של האישה, וזו אשר הקלה עליהם נחשבה ככורתת ברית עם הסיטרא אחרא, ומן הסתם מכשפה היא הראויה לעלות על המוקד.

מספרת אורלי מרדר

בשבועות האחרונים היה אבי מאושפז לאחר ניתוח קשה. כששאל אותו המנתח - ראש המחלקה לשלומו, השיב אבי שיש לו כאבים, אך שהוא נמנע מליטול משככי כאבים כי "זה כאב שאפשר לסבול".  שאל אותו המנתח: "למה? אצלנו במחלקה לא מקבלים צל"ש על כאבים!" אמירה אנושית זו מזכירה לי את אמירתה של דסי.

הלאה פולניה!

יששכר מזכיר

המחקר הרפואי מצדד היום בשיכוך כאבים. הטענה היא שהכאב מחליש את הגוף ואת כוח ההתמודדות שלו.

כותבת נועה

הקלת כאבי הלידה היא עניין אחד ומה שקורה כיום בחדרי הלידה הוא עניין שני. אני חושבת שלא סתם נאמר לחווה "בעצב תלדי בנים", לא כעונש על אכילת התפוח אלא כמחיר שיש לשלם על התפתחות התודעה. כי הסבל תמיד קשור בהתעוררות של תודעה. רק כשכואב לנו משהו אנו מתעוררים לעובדה שהוא בכלל ברשותנו, אם זה איבר בגוף או מצב בחיים.

לידה זהו המצב הארכיטיפי של שינוי ובשינוי תמיד יש מידה של סבל וכאב. לא סתם קראו לכאבים של הלידה "צירים", שכן הם פותחים לנו דלת לעולם שעדיין לא הכרנו.

בחברה שלנו מצד אחד מקדשים את הסבל ומצד שני לא נותנים לו בכלל מקום של כבוד. כל כך מהר מפיגים, משככים, מסירים, ומתייחסים לכאב בשליליות (ושמעתי כבר מיילדת אומרת: להרגיש כאב בלידה זה פרמיטיבי) עד שלא מאפשרים לנו להרוויח את פירות הכאב וסבל - את המודעות שלה אנחנו כל כך זקוקים, את הגדילה שאנחנו מבקשים.

בכל פעם שאישה מספרת שהיא לא הצליחה להתמודד עם הכאב בלידה אני בעיקר כועסת על הצוות שהיה איתה. תפקידו לסייע, לתמוך, לעטוף ולדאוג ליולדת כך שהיא תוכל לשאת את הכאב בטוב. בוודאי שאפידורל מסייע. הוא מנתק את הקשר העצבי בין המוח לבין הרחם, מנתק את ה"עצב" שמוליד תודעה. אני לא שוללת סיוע כזה, אבל בואו לא נקדש גם את זה.

ממשיכה מאשה מטיס שריד

האם ילדת? אם את רואה בזה שאלה חודרנית, אני מתנצלת. ומדוע שאלתי?

מפני שיש רמות שונות של סף רגישות לסבל. מפני שכאבים של צירי לידה הם לפעמים כל כך נוראים, שכל הסיוע, תמיכה, עיטוף ודאגה מצד הצוות, לא בכל מקרה יועילו לשאת את עוצמת הכאב. מפני שפילוסופית התפתחות התודעה כבודה במקומו מונח, אך אשה כואבת עסוקה פחות בפילוסופיה, ב"רוחניות", ויותר ב"גשמי" של הכאב.

הסבל תמיד קשור בהתעוררות של תודעה, את אומרת. ומה אם התודעה כל כך עסוקה בסבל עצמו, עד כי לא נותר מקום לאתר ולפוגג את מקור הסבל? מה אם בעצם "משתלם" יותר להתעסק בסבל מאשר בהתמודדות וטיפול במקור הסבל עצמו?

וזה, אולי, ההבדל בין סבל לבין כאב: הכאב הוא הוא מעורר התודעה הגדול, הוא המנגנון המתריע שמשהו לא בסדר, פיזית או אחרת, וצריך לאתר, לטפל, לתקן.

ואילו הסבל הוא אחת מדרכיו של הנזיר להסתגף.

משיבה נועה

לא רק שילדתי (3 פעמים), אלא שנושא הלידה מעסיק אותי כבר מעל 15 שנה, בהיותי מדריכה להכנה ללידה, (כבר לא) וכשומעת סיפורי לידה רבים. אני יכולה לומר  שהדברים שאני אומרת מבוססים על ניסיון ארוך ולא רק אישי.

אחד הדברים שעוררו את תשומת ליבי, עוד בהריון הראשון שלי הייתה העובדה המתמיהה שלידה כואבת. גם אותי לימדו שכאב הוא מנגנון של הגוף להתריע שמשהו לא בסדר. כיצד יכול להיות, אם כן, שלידה שהיא תהליך תקין ובריא, כואבת? כיצד להבין את הכאב הזה?

את השאלה הזו שאלו כבר לפני והרבה מלים נכתבו על הכאב בלידה וגם הרבה תאוריות פותחו (בעיקר על ידי גברים, במאה העשרים) כיצד ניתן ללדת ללא כאבים. לידה ללא כאב נתפסה כניצחון גם בגלל ההבנה, שלדעתי היא מוטעית, שהכאב בלידה הוא עונש על החטא ראשון שלנו

אם כאב הוא סוג של עונש, הרי שאי-כאב הוא סוג של פרס על התנהגות טובה.

אני קוראת עכשיו ספר באנגלית של ספורי לידה של נשים חרדיות בירושליים. התפילה המרכזית שם היא ללידה קלה וללא כאבים ובולטת מאד התפיסה שאם האישה תרבה במצוות ובתפילות אלוהים יזכה אותה בלידה קלה, בעוד שלידה קשה נתפסת כסוג של תיקון שיש לשאת.

תפיסה זו, היא אולי השורש הרע של המלחמה בכאב שאת תופסת כסבל או כסיגוף.

מתוך מחקר והתבוננות בלידות שנערכו בתנאים הולמי-לידה, במיוחד לידות בית )שעליהן יש לי תעוד של לפחות 300-500 ספורי ליד