זוגיות ביהדות

הביאו יוסי ארן ויששכר עשת

1. כל אחד מבני הזוג הוא גורם "המתקן" של השני. באופן מעשי האחר הוא "הפסיכותרפיה שלי", מאפשר תיקון עצמי, ולא אני המטפל שלו. כלומר, עוסק בתיקונו.  באופן מעשי  תכונות שלא נוח לי בהם אצל האחר, הם אלו שעלי להפנים. בהסתייגות אחת, שאינן קיצוניות. היהדות משתמשת בביטוי "מידות" במקום "תכונות", כלומר כל תכונה יש לה ערך אם היא במידה, במקום ובזמן המתאימים. למשל תוקפנות, תקיפות ואלימות. יש ערך במצבים מסוימים לעמידה על זכויותיי לפגיעה באחר כדי להגן על עצמי ולהגיב באלימות למשל בזמן מלחמת מגן. וכך תכונות כגון סדר ואי סדר, פזרנות וחסכנות, עמידה על עקרונות ופשרה, חיים על פי השכל  ועוד ועוד. מכאן שנשיאת או הכלת ההפכים הופכת לכוח מניע לצמיחה והתפתחות אישית. זו ההגבהה בלשון היום יום.

2. חטא וגם מצווה, כלומר פגיעות ומילוי חובות של אחד משפיע על האחר. לכן יש אחריות של כל אחד מבני הזוג שלא לפגוע בעצמו או באחרים מחוץ למשפחה ולקיים את חובותיו גם בבית וגם מחוץ לבית.

3. הנישואים מבוססים גם על המפגש בין האדם לאדם המשיכה הגופנית הרגשית והרוחנית וגם על השכל והכדאיות כלומר העיסקה בין בני הזוג. מתחילת חיי הנושאים מתרחש תהליך מקביל של הגינות עיסקית בין בני הזוג ובו זמנית חשיפה וגילוי של האדם שבכל אחד מבני הזוג והחיבור בין השניים או השיח אני ואתה על פי מרטין בובר. בובר טוען לשני מרכיבים ביחסים הבין אישיים "אני לז", שהוא המרכיב העסקי ו"אני אתה", שהוא האדם לאדם. שניהם הכרחיים בשיח הבין אישי.

4. בחיי הנישואין יש לנקוט בדרכם של בית הלל: אמון חזק בכך שבשרשו של בן הזוג יש בכח (גם אם בכח רחוק) את היכולת לעשות את התיקון באמצעות תכונות האחר. ביטויו של אמון זה בדברי שבח, משמעו שאני מאשר שבאחר יש תכונות שאני זקוק להם. ובכך אני תורם לתיקון עצמי באמצעות האחר.

5. שיכלול החתן והכלה מתרחש תוך כדי החיים ביחד. לפני הנישואים מתרחש תהליך זהב קשר ה"זוגי" שקיים בין הילד והילדה להורים וכנראה גם בחברות משמעותית. הכוחות הנפשיים הולכים ומתפתחים באמצעות אחדות הניגודים. מכאן שיש חשיבות רבה לשיח משמעותי ברוח זו בין הילד להוריו. הקשר הורה ילד מקבל כאן פרשנות שונה. מטרתו בין השאר גם לאפשר לילד לשכלל את תכונותיו באמצעות תכונות ההורה. ואולי גם באמצעות חברות מתמשכת משמעותית.

5. נישואין טובים, כבר מראשיתם, מרגע מקבלת ההחלטה להתחתן, אינם מתבססים רק על המוחשי - על הטוב שנמצא בעין על פני השטח.  נישואים טובים בנויים על שילוב בין א. קשר הגון יום יומי שבנוי על עסקאות בענייני כסף ,זמן פנוי, עזרה בעת צרה, התפתחות אישית, חינוך ילדים, מילוי חובות ועוד, לבין ב. אמונה עמוקה בחידוש שעתיד לצמוח מהנישואין, מהקשר הטוב והרציף, בעליות וגם בירידות, בין בני הזוג.

6. יש הבדלים מהותיים בין הגבר לאישה. שלא על פי היהדות ואולי כן, בכל אחד מאיתנו יש מהות נשית ומהות גברית (הורמונים גבריים ונשיים). השיח המעמיק עם המין השני, מאפשר העמקת התודעה והחיבורים הפנימיים בכל אחד מאיתנו אל מרכיביו הנשיים והגבריים. בכך אנו מתקדמים ומשתכללים גם בהבנת האחר, מבלי צורך לשנות באופן מהותי את זהותנו הגברית או הנשית.

7. לייחוד או הקשר האינטימי בין בני הזוג שלוש רמות או שלש כוונות א. כוונת השקטת התאווה הטבעית ב. כוונת קיום מצות עונה, שעניינה התענוג שבקרבת בני הזוג.  הכוונה לפרות ולרבות. כשזוכים בני הזוג לייחוד שלם הם מתדמים בכך לייחוד העליון - יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.  וזוכים לכוונה העליונה ביותר בייחוד איש ואשה.

8. שניים שהם אחד. בבראשית ה' א'- ב' נאמר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם." כלומר שני יחודים יוצרים איחוד שהוא אדם, שלמות. באחת משבע ברכות הנישואין מתחת לחופה, ברגע של איחוד בין היחודים מברכים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ. בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ. וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה הֹ' יוֹצֵר הָאָדָם: האדם כלומר הגבר והאשה יחדיו הוא בנין עדי עד. במילים אחרות, אחת ההתייחסויות שמסייעות ליצירת זוגיות היא ההתיחסות לאחר וההתכוונות אליו. האחר הוא זה שישלים אותי. הזוגיות יש בה כוח של נצח, של המשכיות, בברכת אלוהים ומתוקף הבאת ילדים לעולם.

מה' אשה לאיש:

נאמר במדרש: "מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאין זיווגו של איש אלא מן הקב"ה. בתורה מנין? 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מהוי' יצא הדבר'. בנביאים: 'ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' הוא'. בכתובים, היינו דכתיב: 'ומהוי' אשה משכלת'".

בפשט, נשואי יצחק ורבקה שבתורה נעלים ביותר, נשואי שמשון לפלשתית שבנביא ירודים ביותר, והנישואים האנונימיים שבכתובים הם סתמיים. אמנם, המבט הפנימי מגלה בשידוכים עליה ב'מעמד האשה': בתורה מכונה השידוך "הדבר", ללא יחס לאשה; בנביא מכונה השידוך "היא", כרומז לאשה; בכתובים מפורשת האשה בכבוד כ"אשה משכלת".
ונעמיק: בנישואי יצחק לרבקה מסכימים הוריה בכפיה, והורי יצחק מעונינים בשידוך. בנישואי שמשון לפלישתית 'מיודעים' האב והאם, ללא רצון או הסכמה. בנישואי הכתובים ההורים אינם בעולם (והבן מתואר בפסוק כיורש - "בית והון נחלת אבות, ומהוי' אשה משכלת").
בקבלה, אבא ואמא הם כינויי החכמה והבינה - כלומר: מעורבות ההורים פירושה מעורבות השכל בשידוך. שידוך יצחק לרבקה הוא לפי טעם ודעת אמיתיים - השכל החיצוני (הורי רבקה) נכפה, ושכל הקדושה (הורי יצחק) מעונין בשידוך. שידוך שמשון לפלשתית אינו לפי טעם ודעת, והשכל (הורי שמשון) משתומם, ומשתתף ללא הבנה. השידוך בכתובים הוא בהנחיה אלקית מוחלטת, לגמרי למעלה מטעם ודעת (כשהאב והאם נסתלקו מהעולם). עולה, שככל שהשידוך הוא למעלה מטעם ודעת, מובלטת זהות האשה ומעלותיה.

ובעבודת האדם: הסכמה לשידוך מונחית ב'שכל תורני' המתמקד במידות טובות, ושכל הקליפה המתמקד בנקודות טפלות נכפה בהכרה ש"מהוי' יצא הדבר". השכל איננו מכיר באמת את בת הזוג, אלא את המתגלה לחוץ ו'עוטף' את האישיות. האשה עצמה היא 'נעלם' - "הדבר".
לאחר הנישואין עומד האדם מול אשתו ומגלה "היא" ממשית - אישיות שמעבר לשיקולי שכלו הקודמים, ועליו לקבל את אשתו שלא הכיר מקודם ,בתת ההכרה האדם המשתומם חש ש'רומה', ושאשתו היא 'תואנה' - 'תיקון' המכוון לו מה' בעל-כרחו.
רק כשמסלק האדם התיחסות לשכל החיצוני, בשלו התחתן, ופונה לאשתו - היא מתגלה לפניו על כל מעלותיה , שמבשילות ונחשפות רק כשהיא חשה שבעלה מקבל אותה עצמה, כפי שהיא באמת. רק אז, כשמוסחת הדעת מהשיקולים הצדדיים בנישואין ומתמקדת באשה, מבין האדם שזכה בנישואיו למעלה מטעם ודעת (ושלפי שקולי שכלו החיצוניים לא היה ראוי לזכות במתנה מופלאה זו). האדם זוכה להכיר שה' הנחה אותו לאשתו המשכלת, ללא כל בחירה מצדו, והקשר מתחדש ומתרומם לקשר עצמי, למעלה מטעם ודעת.

והערה: הדברים מכוונים לשני בני הזוג, אך מטבע הדברים זקוק להם האיש (המדמה שהוא שולט במצב באמצעות שכלו), בעוד האשה נוטה בטבעה לקבל שהשידוך מכוון מלמעלה, ולא מוכרע בשכל האדם.]

אמון בכח בן הזוג:

(מתוך הספר יין משמח)

ידוע כי אחד מצירי המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל הוא האם "אזלינן בתר בכח"(-הולכין אחרי הכח=היכולת,הפוטנציאל) או ש"אזלינן בתר בפועל"(-הולכין אחרי המציאות בפועל).
- לפי שיטת בית שמאי "אזלינן בתר בכח" ולפי שיטת בית הלל "אזלינן בתר בפועל".

והנה, במחלוקת ביחס לריקוד לפני הכלה - "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה" - נדמה כי השיטות מתהפכות: שבח בית הלל לכלה - גם כשהיא נראית כעורה - איננו רק שינוי מפני השלום. בית הלל מסוגלים לצפות על שרשה העליון של הכלה - שהרי אליבא דאמת "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" - ולראות שם כי גם כלה זו היא "כלה נאה וחסודה". אם כן, במחלוקת זו הולכים בית שמאי אחרי המציאות הנראית בפועל - מראה הכלה בעולם הזה - ואילו בית הלל הולכים אחרי מראה הכלה בכח, בשרש העליון והנעלם.

אכן, יש לחלק בין "בכח" קרוב - העתיד לבוא לידי גילוי בפועל - לבין "בכח" רחוק (או, בלשון החסידות, מה שנמצא בגדר "יכולת" בלבד). השרש העליון איננו "בכח" קרוב, העתיד לבוא לידי פועל בוודאות, ועל כן גם בית שמאי (שבדרך כלל "אזלינן בתר בכח") נוקטים שאין להתחשב בו בפסיקת ההלכה. לעומתם, בית הלל (שבדרך כלל "אזלינן בתר בפועל") מתחשבים ב"בכח" רחוק כשיש בכחם להמשיכו - בעצם ההתחשבות בו - אל המציאות בפועל. כאשר משבחים כלה שאינה יפה ומרקדים לפניה "כלה נאה וחסודה" ממשיכים עליה "חוט של חסד" משרשה העליון ומיפים אותה בפועל (ואזי ה"שינוי מפני השלום" פועל שינוי אמיתי במציאות).

בחיי הנישואין יש לנקוט בדרכם של בית הלל: אמון חזק בכך שבשרשו של בן הזוג יש בכח (גם אם בכח רחוק) את כל התכונות הטובות - ובטויו של אמון זה בדברי שבח - גורם לשינוי בן הזוג בפועל.

שכלול הכלה:

(מתוך הספר יין משמח)

בחסידות מובא כי למלה כלה יש גם משמעות של שכלול - מהו השכלול לו זקוקה הכלה? ראשית אצילותה של ספירת המלכות (המייצגת את הכלה) היא כנקודה אחת, כמציאות שכוחותיה הנפשיים אינם מפותחים עדיין, ועליה להשתכלל עד שתהיה פרצוף הכלול מכל עשרת כוחות הנפש - כוחות המושכל (חכמה בינה ודעת), כוחות המורגש (חסד גבורה ותפארת) וכוחות המוטבע (נצח הוד ויסוד). אחרי שכלול הכלה-המלכות היא בנויה לקשר פורה ואמיתי עם הזולת ואז היא יכולה להתחתן.

בקבלה נדרש הביטוי "חקל תפוחין קדישין" על שכלול המלכות בליל שבת קדש (ליל כלולותיה עם פרצוף זעיר אנפין, כנודע) - "חקל" הוא הפיכת המלכות לשדה השואפת באופן טבעי להיזרע ולקבל שפע מלמעלה, "תפוחין" היינו הענקת צבע ורגש אישי (שלשת צבעי התפוח - לבן, אדום, ירוק - מסמלים את הרגשות העיקריים) הנצרכים לנישואין ו"קדישין" הוא בגרות המוחין (בהם מתלבשת הקדושה) הנדרשת לזיווג פורה. על דרך זו נדרש הביטוי "כלה נאה וחסודה" על שכלול הכלה:

"כלה" הוא עצם מציאות הכלה ושכלולה בכוחות המוטבע העולים בכלות הנפש כלפי חתנה - את המשיכה הטבעית של כל כלה לחתן, שאין בה עוד ממד של התקשרות אישית לחתנה שלה, מקבלת הכלה מהוריה. "נאה" היינו שכלול הכלה בכוחות המורגש, בהוספת צבע מיוחד ונאה ורגש אישי ביחס לחתן. נאה הוא גם מלשון נוה ובית - כשנוסף לכלה ממד הרגש כלפי חתנה היא יוצאת מכלל טבע השדה ("חקל") ועולה להיות ל