על הבדידות והשחרור/הרב גפני

קשה לתפוס במלואו את טבע הבדידות. ברצותי לתארה, פוקדים את מוחי דימויים רבים, האחד מכאיב יותר מהאחר. ועדיין חשוב התיאור ככל שיהיה, אין הוא מספק לתכליתנו. רק ההגדרה תאפשר לנו להבין מה משמעות הבדידות, תצייד אותנו בכלים ובאסטרטגיות כדי לנוע מעבר אליה, אל האהבה.

על ההגדרה ללכוד את מהות חוויית הבדידות, מעבר לתיאורה. אין ההגדרה צריכה להיות ז'רגון מקצועי, וניתן להביאה אפילו דרך סיפור. אבל צריך שאפשר יהיה ללכוד אותה במשפט אחד, שיענה על השאלה מהי בדידות. הדרך הטובה ביותר שבה אני יכול לעשות זאת היא דרך הסיפור על בני איתן.

איתן הוא מלומד גדול. עדיין לא קראתם אותו, כי כתביו לא פורסמו. הוא בן שלוש-עשרה, ואני לא רוצה לדחוף אותו. רוב תגליותי באו דרך איתן ודרך אחיו הלא פחות משכיל ונבון, יאיר בן השתים-עשרה. לפני שאספר לכם את הסיפור, הרשו לי לומר לכם שאתם עשויים להכיר אותו. זה עשוי היה לקרות לכם בצורה כלשהי. כך זה בדרך כלל עם סיפורים שיש להם נושאים אוניברסליים. סיפור הוא גדול באמת, כשאתה מבין שאינך שומע את סיפורו של המספר; אתה בעצם שומע את סיפורך שלך.

הקופסה הכחולה

התעוררתי בבוקר נסיעתי למסע הרצאות בארצות-הברית, ומיד ראיתי שאני באיחור. אכלתי משהו שמזכיר ארוחת בוקר, אמרתי תפילת בוקר מקוצרת וחטפתי את מזוודתי כדי ללכת. איך שיצאתי מהדלת כדי לרוץ לשדה התעופה לנסיעתי "החשובה מאוד", אמר לי בני איתן, אז בן חמש: "אבא, האם אתה יכול לקחת את הקופסה הזאת איתך?" הוא הושיט לי קופסת נעליים כחולה.

"איתן חמוד, האם אני צריך לקחת את זה עכשיו?" שאלתי אותו בעודי ממהר.

"כן אבא," אמר איתן, "זה חשוב מאוד. קח את זה, וספר לי מה אתה חושב על זה כשתחזור הביתה."

הוא הסתכל עלי במבט רציני, ואני לקחתי את הקופסה, דחפתי אותה למזוודה, נתתי לו נשיקה, ונכנסתי למכונית שהאיצה אותי אל סופת המסע.

עשרה ימים ארוכים אחרי כן חזרתי הביתה קרוב לחצות. איתן, בדרך כלל במיטה בשמונה, היה ער לחלוטין, מחכה בסבלנות במטבח, מבט של רצינות תהומית נסוך על פניו. "איתן מתוק שלי, למה אתה ער?" שאלתי אותו.

"מה זאת אומרת אבא?" שאל. "נשארתי ער כדי לשמוע מה אתה חושב על הקופסה שלי."

הבעת פני הסגירה אותי. לא יכולתי אפילו לשקר, כי איתן שאל: "אבא לא הסתכלת בקופסה?"

הרגשתי נורא. רצתי החוצה למכונית וחפרתי בין דפי ההרצאות והבגדים, כדי למצוא מתחת לערימות את קופסתו של איתן. חזרתי למטבח, וראיתי דמעה מתגלגת על לחיו. התיישבתי ואמרתי ברכות: "אני מצטער איתן. היה לי טיול מוטרף, ולא הספקתי להסתכל בקופסה שלך. אני לא בסדר. אתה סולח לי?"

איתן הנהן בתנועה רפה. פתחנו את הקופסה ביחד. בתוכה היה צדף, תמונה מטושטשת שלי מתוך עיתון, גוּלה ותלתל משערו של איתן כשהיה תינוק. הייתי נבוך מעט. "מה כל הדברים האלה?" שאלתי אותו.

"אבא, אלה הדברים שלי," אמר לי איתן, כשעוד דמעה מתגלגלת על לחיו. "נתתי לך אותם, ואתה אפילו לא הסתכלת עליהם."

באותו רגע הבנתי מהי באמת משמעות הבדידות. לכולנו יש קופסאות, ובקופסאות האלה נמצאים הדברים שלנו, החומרים האותנטיים שלנו; לא המשרות והתארים שלנו, לא משכורותינו ומעמדנו בציבור; רק החומרים שלנו. הדפוסים והסלסולים הייחודיים של הנשמה. טביעת הנשמה שלנו.

טביעת נשמה נארגת מתוך חלומותינו, גורלנו וייעודנו, שמומשו ושלא מומשו, המודעים והלא מודעים. היא נארגת מהעבר שלנו – כל אתמולינו עד לסדקים המוקדמים של הילדות ואולי אף לפני כן. זה כולל את הצלחותינו ובמיוחד את כישלונותינו. זהו בן הזוג שנישאנו לו וזה שלא. אלה פחדינו, שבריריותנו ופגיעותנו כמו גם גדלותנו והכמיהות הגדולות מהחיים שמפעמות בנו. כל אלה ביחד יוצרים את ייחודנו, את טביעת הנשמה שלנו.

הרי לכם הגדרה של בדידות, ואני מקווה שעכשיו ההבדל בין הגדרה לתיאור נהיר: בדידות היא אי היכולת לחלוק עם אחר את מהותי, את טביעת נשמתי.

איתן היה המורה שלי באותו יום. דמעותיו הספורות עוררו מבוע של דמעות בתוכי. הבנתי שעשיתי מעשה נואל מאוד. איתן הפקיד בידי למשמרת את טביעת נשמתו, ואני לא הייתי מסוגל לקבל את זה. החלק ההורי של טביעת נשמתי היה מנותק, חסום. אני מתפלל שהשתפרתי מאז.

קופסת הזהב

תפילות רבות – נוצריות, יהודיות ומוסלמיות – נכתבות באכרוסטיכונים (ראשי תיבות הכותבים). כשהבחנתי בכך לראשונה בגיל ארבע-עשרה, התאכזבתי. תחת הרושם של המפגש הראשוני עם פרויד, חשבתי לעצמי: "נראה שאפילו בתפילה האגו הוא הכוח המניע." שנים רבות אחרי כן, כשהתחלתי לגלגל את תודעת טביעת הנשמה במוחי, הכתה בי האמת העמוקה יותר. אותם אנשים שחורזים את שמם בתוך התפילה אינם מוּנעים בידי האגו; הם הבינו שלהתפלל משמעו לחיות את טביעת נשמתך בעולם. זה להשיק את נשמתך לשפתי האלוהים.

ההבחנה בין טביעת הנשמה לאגו היא פשוטה. להיות מוּנע בידי האגו משמעו לחשוב שאתה אלוהים. להיות מובל בידי טביעת הנשמה משמעו לדעת שאתה אלוהים.

היישום האולטימטיבי של קופסת טביעת הנשמה הוא ביחסים רומנטיים ובנישואין, והנה סיפור שאני מספר בחתונות מזה שנים רבות. אני אוהב לדמות שאלוהים סיפר את הסיפור הזה בחתונה הראשונה. הוא קיים בגרסאות רבות ובתרבויות שונות, ומספק לי את נייר הלקמוס האישי המגלה לי עד כמה יחסי הקרובים מתגברים על הבדידות ומתמירים אותה.

היה היה שבט בדרום אמריקה שניזון בעיקר מחלב. בדרך כלשהי, כפי שקורה בעולמנו, יבש יום אחד מקור החלב. הפרות, שהוכו בידי המגפה, מתו בזו אחר זו. בני השבט נותרו בצימאונם, ולא היתה להם דרך להרוותו. הרעב נמשך שלושה שבועות, ובמהלכם נערכו פגישות רבות של זקני השבט, אבל אף אחד לא הצליח להעלות רעיון איך להביא חלב לכפר.

ואולם בבוקר מיסתורי אחד, אחרי ימים של תפילה נמרצת ורעב, התעוררו בני הכפר וראו חבית ענק של חלב חם ומהביל בכיכר המרכזית של הכפר. הם שמחו ללא מצרים על מתת האלים הזאת, ופצחו בחגיגות. בוקר אחד, ועוד בוקר, ועוד בוקר, החבית המשיכה להופיע, וכשבטניהם מלאות במשקה האלוהי, המשיכו בני הכפר בחייהם, והם מרוצים.

ואולם אחד הצעירים מהכפר, עלם כבן שמונה-עשרה, הרגיש לא נוח לקבל את המזון המיסתורי. ככל שהיה זקוק לחלב, היה זקוק עוד יותר לדעת מה מקורו. וכך בהפירו את האיסור הנהוג בכפר לחקור נסים, קם מוקדם בבוקר וחיכה. הוא לא התאכזב, שכן מבעד ערפילי הבוקר הבחין בעלמה היפה ביותר שראה מעודו נוחתת ממרומים ומניחה את חבית החלב במרכז הכפר.

העלם הצעיר נשבה בידי יופיה והתאהב בה עד כלות. בבוקר שלמחרת הוא חזר להתבונן בה, וכך ביום השלישי והרביעי והחמישי, עד שלא יכול היה להמשיך בכך עוד. הוא הגיח מאחורי השיחים, אחז בחוזקה בידה החיננית ואמר: "לא אשחרר אותך, עד שתסכימי להינשא לי."

הצעת נישואין תובענית בדרך כלל לא עובדת, ובצדק, אבל פלא פלאים האישה האלוהית הזאת הסכימה להינשא לצעיר. זאת בתנאי אחד, שאותו, כך אמרה, תציג לכשתחזור ממסעה האחרון לביתה בשמים.

היא חזרה מהשמים ביום שלמחרת עם חלב שיספיק לכל החיים, וללבה היתה צמודה קופסת זהב. היא הסכימה להינשא לבחור המסונוור, רק אם הוא יבטיח לה לעולם לא לפתוח את קופסת הזהב המיסתורית שהביאה עמה. "משום שאם תפתח אותה," אמרה בנימה של עצב, "אולי אצטרך לעזוב."

הסכים הבחור לתנאי שהציגה לפניו, והנישואין האלה בין שמים לארץ עלו יפה. לזוג הצעיר נולדו ילדים, הם בנו בית וחיו באושר.

אחר צהריים אחד, כשאשתו יצאה עם הילדים, גברה על הבעל הסקרנות, שהלכה וגאתה בו כחלוף השנים, והוא אץ לפתוח את הקופסה. הוא התבונן בה נבוך, ומיהר לסגור אותה. ואז חזרה אשתו הביתה. נאמר עכשיו לגברים הקוראים את הסיפור, שהנשים תמיד יודעות מה הם עושים, כשהן לא בבית. היא הבינה מיד. "פתחת את הקופסה, נכון? עכשיו ייתכן שאצטרך לעזוב."

"מה זאת אומרת תצטרכי לעזוב," הזדעק האיש. "כן, פתחתי אותה, אבל היא היתה ריקה."

"אכן, עכשיו אני חייבת לעזוב. אינני יכולה להישאר," ענתה בעצב.

"אבל למה," הוא שאל בכאב. "הקופסה היתה ריקה."

אמרה האישה השמימית: "אינך מבין? בדיוק בשל כך עלי לעזוב. משום שהקופסה הריקה הזאת לא היתה ריקה בכלל. כשערכתי את מסעי האחרון לשמים לפני נישואינו, אספתי את כל המראות, הקולות, הריחות שהיו היקרים לי ביותר בבית. אספתי את תקוותי ואת חלומותי, את פחדי ואת זיכרונותי, את כל הרגעים המיוחדים של חיי. את כל זה אחסנתי בקופסה הזאת. ואתה פתחת את הקופסה וחשבת שהיא ריקה. אני לא יכולה להישאר."

כשמישהו אחר פותח את הקופסה שלנו וחושב שהיא ריקה, זוהי ההגדרה של בדידות. זה הדבר שמייצר את החוויה החזקה של בדידות אנושית, את קוצר ידו של האחר להכיר במלאותה של חווייתנו, במורכבותם וברבגוניותם של החומרים שלנו, של הדברים שממלאים את קופסתנו, שעושים אותה שלנו בלבד.

טביעת הנשמה מתַקפת את היופי האינדיבידואלי שלנו. זה כולל את חולשותינו, את יכולותינו, את הפתולוגיות שלנו ואת חלומותינו. אתה יכול להיות עשיר ומצליח, מוקף בהמוני אנשים, נשוי עם שלושה ילדים, ועדיין להישאר בודד, כי לא חלקת את טביעת הנשמה שלך עם האחר.

את טביעות הנשמה חולקים, כשאנו בוכים וצוחקים ביחד. אין משהו אינטימי יותר מאשר זוג הבוכה ביחד, בין אם אלה דמעות עצב או שמחה. אין דבר אירוטי יותר מאשר ההזדווגות מלאת התשוקה של שתי טביעות נשמה.

הזוהר מלמד שעל כולנו לברך איש את רעהו. בשמיעה ראשונה זה נשמע רעיון מוזר, אבל במחשבה שנייה זוהי מחווה יפיפייה. כולנו חוננו בכוח הברכה. אם כן, אני מברך אתכם ומבקש שאתם בתורכם תברכו אחרים, שכולנו נמצא את טביעת נשמתנו ונחלוק אותה עם אהובינו.

הביא יוסי ארן