אברהם יהושע השל, ישראל הווה ונצח
על שום מה פנה לבנו במשך כל הדורות לארץ-ישראל, לארץ הקודש? משום זכרון, משום תקווה, ומשום מצוקה. משום זכרון: זורם פלג איטי ודומם, לא של שכחה כי אם פלג של זכרון, אשר ממנו עלינו לשתות תמיד בטרם נבוא אל מלכות האמונה. אמונה פירושה זכירה.
יסוד כל הווייתנו הוא הזכירה. הלוז שבחיינו הוא יכולתנו לשמור על כל אותות הזכרון, כושרנו להעלות את הזכרון לידי ביטוי... הזכרון היהודי לא נהפך לאוסף של שרידים קפואים, חיותו נשתמרה בכוח התקווה והדמיון, שהתעלו מעבר לגבולות האמונה. מה שנראה היה כבלתי ייאמן, נהפך למסקנה ברורה. לאחר חורבן ירושלים, לא נהפכה העיר לזכרון עמום. היא הוסיפה להיות כמעיין אשראה בנפש העם.
ירושלים היתה לתקוות-יסוד, למוקד כל כיסופינו. היא היתה לאתנע (למוטיב) חוזר בתפילותינו. מכאן, כשהוסח הלב - באו המלים והזכירו לנו. השירים תבעו את תקומת ציון והגבירו את הקשר והדבקות... בעת שמחה כבעת צער, אין ירושלים נעדרת מלבנו. ולשון התנחומים המסורתיים הנאמרים לאבלים היא "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". עד עצם היום הזה, בסיומו של טקס הנישואין, שוברים כוס לזכר חורבן ירושלים...
כל נסיון לפגוע בזיקה החיונית שבין ישראל העם וישראל הארץ הוא כפגיעה בעיקרי האמונה הישראלית. החטא החמור של בני-ישראל במדבר היה חטא הסגידה לעגל הזהב, אולם חטא זה נסלח. ברם, כאשר בהשפעת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ ושבו והוציאו דיבת הארץ רעה, סר בטחון העם בכניסה לארץ - לא נמחל חטאם. על עוון המרגלים וקבלתם דיבתם רעה מת דור המדבר. הקדוש ברוך הוא נכון היה למחול על כבודו, אך לא ניאות לסלוח חטא הדיבה על הארץ המובטחת.
|