פרשת השבוע למבוגרים וילדים, לשיחה במשפחה ובין חברים.

פרשת פנחס במדבר פרק כ"ה פסוק ט'-פרק ל' פסוק א'.

קול דממה דקה

   עם ישראל מתארגן לקראת הכניסה לארץ. עוד מעט ותגיע תקופת כיבושים, תקופת מלחמות, תקופת תנועה הבלתי פוסקת לקראת מנוחה ונחלה. ברגעים הללו אנו נוטים לשכוח את האחר ולהיות מרוכזים במשימה. אבל המשימה לא תושלם ללא הקשבה לאחר למען שיתוף פעולה למען פעולה כארגון. דרך פרשה זו ניתן ללמוד על קולות שונים שעלינו להקשיב להם. כך נימנע ככל שניתן מלפגוע זה בזה.

   בהפטרת השבוע מספר מלכים א פרק יט אנו קוראים על אליהו: (ח) וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב: (ט) וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ...(יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': (יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

    באותו מקום במעמד הר סיני שנים רבות קודם לכן, נשמעו הדברים אחרת על פי ספר שמות פרק יט:  (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: (יז) וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: (יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: (יט) וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:

   רבי יונתן מנסה מסביר לנו את שני הקולות השונים מאד הללו. כך אנו קוראים בילקוט שמעוני במדבר - פרק ז - רמז תשיח. "רבי יונתן אומר: כתוב אחד אומר: קול גדול ולא יסף, וכתוב אחד אומר: ואחר האש קול דממה דקה, כיצד? כשהקב"ה מדבר, מדבר בקול גדול. ומלאכי השרת בקול נמוך, שנאמר המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואומר ואל תתנו דמי לו: וכך בשפת ספר תהילים פרק פג: (א) שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: (ב) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל:  וכך ישעיהו פרק סב: (ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם: (ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: האדם המנסה להזכיר את קול האלוהים, אל תחשה, אל תידום, אל תשתוק!

   על קול האדם לעומת קול אלוהים אנו לומדים מספר שמות פרק לב תוך כדי חטא העגל. (יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: (יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:

   רבי נחמן מברסלב מדריך אותנו לדבר בקול דממה דקה בספר שיחות מוהר"ן אות – טז.    דע, שיכולין לצעק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם. דהינו שיציר במחשבתו הצעקה ויכנס קול הצעקה במחשבה ויציר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון כדרך שצועקין. ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה ושום אדם לא ישמע כלל:

   כי באמת אינו ציור כלל רק צעקה ממש, כי יש סמפונות בראה שמשם יוצא הקול וגם יש סמפונות דקים היוצאים מן הראה אל המח, ועל כן יכולים להכניס הקול דרך הסמפונות הדקים ההולכים אל המח עד שיצעק ממש במחו על ידי מה שמציר במחשבתו קול הצעקה ממש שבזה הוא מכניס קול הצעקה אל המח, ויוכל לעמד בין כמה בני אדם ויצעק מאד ושום אדם לא ישמע כנ"ל. ולפעמים יוכל להשמט מזה איזה קול דק שיהיה נשמע, כי מחמת שנכנס הקול דרך הסמפונות של המח אל המח יוכל להשמט לפעמים שיצא הקול דרך הסמפונות המוציאין קול אבל הוא בדקות גדול:

   ובלא דבור (הינו כשאין מוציאים שום דבור בשעת הצעקה הנזכר לעיל) קל יותר לצעק כנ"ל, כי כשצריך להוציא הדבור קשה יותר לתפס את הקול אל המחשבה ולבלי להניחו לצאת דרך הקנה המוציא קול, אבל בלא דבור קל יותר (לג):

   מסכמת נעמי שמר.  "...מה קול ענות אני שומע קול שופר וקול תופים. כל שנבקש לו יהי. לו תישמע בתוך כל אלה גם תפילה אחת מפי כל שנבקש לו יהי..." כלומר עדיין אפשר להתפלל בקול זה או בקול אחר. כי יש בתפילה את קול נפשנו.   

   קול נפשנו הוא גם קול דמינו אותו שומע אלוהים בבראשית ד'  (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: (י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:

   נקשיב לקולות נפש האחרים שמסביבנו. את חייהם ואת אמונתם הם מביאים לנו בקולם הבלתי נשמע או בקולם החלש, החזק, השמח או המעונה. נפש האחר מחפשת אותנו. כדי ליצור יחד משמעותי.

שבוע טוב

יששכר

לקראת המועדים הקרובים י"ז בתמוז, תשעה באב וימי בין המצרים

הפחות נגישים לרוב העם.

(לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כ"ט)

   מה נעשה במועדים השונים? איך נציין אותם? הפסוק אלה תעשו לה' במועדכם מתייחס לקורבנות שמקריבים לה' בחג ובמועד ובעיקר בשלושת הרגלים.  

  מועדים הם זמנים קבועים לימים טובים, ימים מקודשים. המועדים נקראים גם "מועדי ה' מקראי קדש" שמירת המועדים הוא אחד מעקרי התורה, שנאמר "ושמרתם את החוקה הזאת למועדה" שמות י"ג י'. חז"ל הזהירו מאד לכבד את המועדים: "המבזה את המועדות כעובד עבודה זרה" פסחים קי"ח:  "אין לאדם ביום טוב, אלא אוכל ושותה או יושב ושונה" פסחים ס"ח.

   חגי ומועדי ישראל מציעים רגעי אחיזה בתורת חיים יהודית. התורה מציעה דרך חיים שיש בה יעוד, הנאה ומשמעות. דרך שאדם הולך בה לא לבדו, אלא עם משפחתו, קהילתו, עָמוֹ והאנושות.

   החגים והמועדים נוגעים בשאלות יסוד אנושיות: בריאות, חירות, אהבה, משמעות. מועד הוא הניסיון של אומה לגבש אמירה, מסר, עדות, טכס וסמל לרגע משמעותי בעברה. רגע שהופך למיתוס שיש לזכרו על מנת להתחזק, ללמוד ממנו, לא לשכוח אותו, ולתרום בכך להמשכיות העם. חג ומועד הם גם ניסיון הפרט והמשפחה לגבש גישה לרגעים חשובים בעברנו כגון נישואין, יום הולדת, יום פתירה ועוד.

   אנו גם מעצבים גישה ופירוש לצורה שבה נחגוג ונציין את מועדי חג ומועד של עמנו ושל משפחתנו, יש המתעלמים לחלוטין ויש המדקדקים בפרטים.

   הבה נברר לעצמנו בלוח השנה את החגים והמועדים אותם אנו מציינים. הבה נלמד את משמעותם עבורנו. נשכלל, נחפש חיבורים, נעמיק.

   הבה נשאל מה אנו משלמים? או במילים אחרות איזה קורבנות אנו מקריבים על מנת לעצב מועדים אלו? את כספנו? זמננו החופשי? משפחתנו? נוחיותנו? את המועדים עצמם שמסמלים את תרבותנו ושורשינו?

   הקרבן הוא מתנה לה'. יש במה מזבח ויש בית מקדש שם הוקרב הקרבן. בין השאר אנו מצווים במדבר כח (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי...תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: כלומר במועדים אנו מקריבים קרבנות.

   לאחר חורבן בית המקדש, משבטלו הקרבנות תיקנו אנשי כנסת הגדולה תפילות במקום קורבנות, כמו שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). כן נהוג לקרוא מידי יום בתפילת שחרית את פרשות הקורבנות הכתובות בתורה, וע"פ חז"ל נחשב הדבר כאילו הקריבו את הקורבנות. ישנם פסוקים בתנ"ך המלמדים, שה' מעדיף מצוות וערכים מסוימים על-פני קרבנות, ספר הושע פרק ו (ו) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת: ספר מיכה פרק ו  (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: (ז) הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: רבי ישראל מסלנטר בעקבות פסוקים אלו, הרחיק לכת והעדיף להקריב מצוות בהידור למען אי פגיעה בזולת.

   א. בימי ביקורו של רבי ישראל בקובנה, התארח בבית ידידו הנדיב ר' יעקב כרפס. בשעת נטילת ידיים לסעודה, הרגישו שרבי ישראל מקמץ מאד במים, עד לכדי שיעור נטילה מצומצם, ואיננו מהדר ליטול ידיו בשפע, כנהוג. כשבעל הבית שאלוהו לפשר דבר, השיב שהוא ראה שהמשרתת מביאה את המים ממרחק במעלה ההר, והיא קורסת תחת כובד משאה כשהיא נושאת את האסל על כתפה, ואין מן הדין להיות מהדר במצוות על חשבונם וכתפם של אחרים.

   ב. קרה פעם שלא יכול להיות נוכח בעת אפיית המצה השמורה שלו, שהיה, כאמור, מדקדק בה מאד בהידורים מיוחדים. תלמידיו, שקיבלו עליהם את ההשגחה במקומו, ביקשוהו לתת להם הוראות. רבי ישראל ציווה אותם להיזהר, בעיקר, לא לצער את האישה העוסקת בלישת הבצק ולא להאיץ בה.

   ג. אחד מתלמידיו האמידים של רבי ישראל, הזמינו פעם לארוחת שבת... אחרי שרבי ישראל שמע את כל פרטי הליכותיו, הסכים לקבל את ההזמנה רק בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים. מדוע? כדי לשחרר את האישה שעובדת בביתם, לחזור מוקדם יותר לביתה ולמנוחתה.

   מוזמנים לנסות את הרעיונות בעניין י"ז בתמוז, תשעה באב וימי בין המצרים.

שבת שלום

יששכר