פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית

פרשת השבוע למבוגרים וילדים, לשיחה במשפחה ובין חברים.

האם אני עדיין זכאי לארץ המובטחת או שאחת דיני למות במדבר?

האם אני שייך לדור המדבר שנידון למות בו? האם ניגזר עלי רק לנוד ארבעים שנה במדבר ולא לזכות להעפיל עוד לראש ההר. האם אני כיהושע וככלב בן יפונה שזכו או שאני כמו שמוע שפט ואחרים שנידונו למות במדבר. פרשת המרגלים וקללת המוות במדבר, נותנת בידינו כלים לבחון את מידת הערך של כל אחד מאיתנו לעצמנו ולחיי ילדינו בעתיד לבוא.

מה אומרים אלו שנידונו למות במדבר ולא יזכו להגיע "לארץ המובטחת"? האם אנו מוצאים עצמנו אומרים דברים אלו לאחרים! היום! האם אנו שומעים דברים אלו מפי אחרים? ומה אומרים אלו שיזכו להגיע "לארץ המובטחת." אלו שמאמינים שיש תקווה. שיש סיכוי שיהיה טוב. כך בכל משימה שבה אנו שותפים עם אחרים במערכת מסוימת: משפחה, מקום עבודה, איגוד מקצועי, עם ומדינה, מסגרת רוחנית.

1. פרק י"ג המשימה גודלה מדי עלינו. (כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

2. פרק י"ג אין לנו סיכוי, אנחנו חלשים מדי. (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:

3. פרק י"ג ממילא אין טעם כי העתיד לא שווה, המטרה לא טובה. (לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:

4. פרק י"ג אנחנו חלשים בעיני עצמנו ואנחנו חלשים גם בעיניהם. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

5. פרק י"ד לא נישאר לנו אלא לבכות ולהתאבל כי הכל אבוד. (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם...

6. פרק י"ד אשמים המנהיגים שלנו אלו שהובילו אותנו שהבטיחו לנו הבטחות שוא (ב) וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:

7. פרק י"ד המנהיגים שלנו בכוונה רצו לפגוע בנו. בכלל לא היו להם כוונות טובות. (ג) וְלָמָה יְהֹוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:

8. פרק י"ד העבר היה טוב יותר, פעם היה טוב. (ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:

9. פרק י"ד הגיע הזמן להרוג, למרוד לעשות מהפכה נגד אנשי החזון. (י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים...

1. פרק י"ג אנחנו נצליח, נעשה ונאמין. אנחנו מסוגלים. (ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

2. פרק י"ד אנחנו מתאבלים וכועסים על אלו שלא מאמינים, על הרוחות הרעות. (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:

3. פרק י"ד המטרה טובה, העתיד טוב, מה שתיכננו נכון. (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:

4. פרק י"ד אנחנו מאמינים שהכוח שהנחה אותנו הוא כוח אמיתי שאפשר להישען עליו. (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

5. פרק י"ד אל תקשיבו לאלו שלא מאמינים בכוחנו ובמה שמנחה אותנו. (ט) אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:

שתפו זה את זה במי אתם ומי האחרים. חפשו להתחזק, חפשו לחזק את הטועים במדבר. אולי לא יפלו כפגרים ונציל אותם עבורם ועבורנו.

במדבר י"ג (יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר:

2. וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה

4. (יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה

5. וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

6. (כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה

(כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה. (כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ

1. בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:

2. (כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ

6. וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר

7. וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

השליחים מלאו את משימתם בנאמנות והביאו דיווח מדויק.

1. (ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

2. (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: (לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:

ו. המסקנה מן הפרשנות השלילית, אנחנו אבודים, נוותר על ארץ כנען, נחזור למצריים.

(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: (ג) וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:

ז. העם אורז מזוודות. משה, יהושע וכלב מנסים לשכנעם להמשיך להאמין.

(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: (ה) וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ט) אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:

ח. תגובת העם להצעת האופטימיים לא לוותר על האמונה.

(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים

השליח "אחד העם" אחרי מסעו בארץ ישראל בתרנ"א 1891 "האמת מארץ ישׂראל" ...ראשית דרכי היתה, כמובן, אל "הכותל". שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, - יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?

מארץ ישראל עצמה מדווח יוסף חיים ברנר תרע"ג 1913 "למה רגזו?" לא, לא! עוד לא כלו כל הקצין בראשון-לציון! אמנם, אין תכלית בישיבה כזו, אין תקוות לעשות אושר גדול, יוצא מן הכלל...אבל, נוּ, נוּ, מה לעשות... יש עוד מושבות יהודיות – עלובות! – בארץ-ישראל... אלא שאין מוצא...ולהיפך... בצוק העתים הללו יש להסתפק גם בכגון דא... וכאמור: מה לעשות... צריך לסבול, להביא קרבנות על מזבח-הכלל, לישב בשלוָה ולחכות לימים יותר טובים – – –

...ובכל זאת... בנין היקב הנהדר…ואומרים שהוא אחד מהמיוחדים בתבל, משמח את הלב, וה"תזמורת", שנתייסדה בהוצאות המושבה עצמה…באה ושרה שירים על לב לא רע; הבחורים, ילידי המקום, כותבים מכתבים צרפתיים נמלצים… אמת, עם זה הם מבקשים כסף, אבל משלוח-כסף שכזה הרי אינו אלא משמח...והבנות...צעירים אין... צער-בעלי-חיים... אבל... השד הזה אינו נורא כל-כך: עוד שמלה יקרה, עוד מגבעת רבת-נוצות...והטיולים הרבים ברחובות-המושבה (מחוצה לה קצת סכנה לצאת...) מבדרים...

מקובנה יוצאת הקריאה של חיים נחמן ביאליק. בתר"ץ 1930 ופעם הראשונה בהיסטוריה הולכים אנו היהודים לכבוש לנו מולדת בדרך חדשה לגמרי...בלי להסתיר את זכותנו ההיסטורית, בלי חפות על זיקתנו לארצנו...אנחנו שבים לארץ-ישראל, ובלבנו הכוונות היותר כנות וישרות. אנחנו באים שמה לא לשם בקשת עושר ורכוש, ולא לשם חיי בטלה. אדרבא ואדרבא! אף גם איננו באים לשם בכוונה להצר לאחרים, לנשל את מי שהוא, לרושש את מי-שהוא....

הארץ היתה במשך הזמנים למדבר שממה. אין ירק ואין עצים. האדמה כולה גרב, גוף שפשטו עורו מעליו, שלד מת. צמח ויער נעקרו משורש...ועומדים כפרים ערבים – אין סימן ירק ואין זכר עץ; עוני ורעב, עוורון-עינים וצרעת – זהו מנת חלק היושבים בם כל ימי חלדם; ומסביב שממה וחורבן. ורק כל מקום שדרכה שם רגל יהודי, הכל מיד משתנה תכלית שנוי; הכל– ואפילו הכפר הערבי המרופש והמצורע. גרב האדמה מתכסה שערות, הצרעת הולכת ונרפאת. ירק דשא וירק עץ עוטף את הארץ, והחיים נעשים אנושיים, תרבותיים. למרות כל השסויים וההסתה הרי באו ערביי שכם...לראש עירית תל-אביב והתחננו לפניו, שיבאו היהודים להאחז בתוכם. ואין לך שקר גדול מזה, שענינינו אנו מתנגדים לעניני הערבים!

פרשת השבוע למבוגרים וילדים, לשיחה במשפחה ובין חברים.

פרשת שלח במדבר פרק י"ג- פרק ט"ו. תשס"ד

אלוהים מצווה על משה לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען. מכל שבט נבחר נציג אחד. התרים מביאים אשכול ענבים אחד אותו הם נושאים במוט בשניים. בכל משפחה, קבוצה, עם, אמורה להיות הסכמה רחבה על הצעד המשמעותי הבא. הסמכה מתוך אמונה בניצוץ האלוהי שיש בכל אחד מאיתנו.

*התרים מוציאים את דיבת הארץ מול כל בני ישראל. הארץ זבת חלב ודבש, אך מסוכנת ולכן אין לעלות אליה. כלב בן יפונה חולק עליהם ואומר לעלות. ברגעי הפחד והאימה, המאמינים והלא מאמינים אמורים להתאחד. וכמו בימינו, גם אז נוצר קרע בעם. לא האמינו באמת אלוהית שיש בכל אמירה, גם אם היא קשה. העונש? המשך נדודים.

*בני ישראל בוכים אל משה שהעלה אותם מארץ מצריים לעלות לארץ ולפול בחרב. יהושע בן נון, כלב בן יפונה, משה ואהרון משיבים, כי הארץ טובה היא מאד מאד. הם מתחננים שלא למרוד בה', כי ה' עמם. תגובת העם, כמעט רוגמים אותם באבנים. ברגעי האימה, קול ההיגיון לפעמים רק מגביר את הזעם. השפה שלא דוברה שם הייתה האמפטיה. שפת החיבור לטוב שיש בנו מחסדו של בורא עולם.

*אלוהים נואש מהעם ומתכוון להכותם ולעשות מזרע משה גוי גדול ועצום. משה מתנגד. אינו מקבל את האפשרות שהגויים יאמרו כי אלוהים הוציא את בני ישראל ממצריים להמיתם ושאין בכוחו לקיים את הבטחתו. הוא פונה לחסדו של אלוהים ומבקש שיסלח לעם. אלוהים סולח, אך מעניש את העם בארבעים שנות נדודים במדבר, עד שהדור שיצא ממצריים ימות. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה יכנסו לארץ המובטחת בתום ארבעים שנה. יש חטאים שהעונש עליהם כבד מאד, עד כדי כך שרק הדור הבא יזכה לכפרה. התקווה כאן היא שאכן ברור שיהיה הדור הבא!

*משה מבשר בשורה איומה זו לעם. העם מתחרטים ומחליטים לעלות לארץ ישראל. אך מאוחר מדי! אלוהים לא עמם. הם ניגפים בקרבות הראשונים ומוותרים. הרגע הנורא שבו אנו מגלים שאיחרנו את המועד ואין עוד מה לעשות. לא עמדנו בנסיון, נענשנו. מרגע זה גם נפתחת תקווה חדשה ושונה.

*ברגעים הקשים הללו, אלוהים מצווה את בני ישראל מצוות הקשורות לארץ. החוקה היא אחת לעם לאזרח ולגר: בעניין הקרבת קרבנות למטרות השונות, בעניין

הרמת תרומה לה' כאשר אוכלים לחם - זו מצוות הפרשת החלה-, בעניין שגגה וכפרה ובעניין עונש המוות על גידוף שם השם. חוקי "כי תבואו אל הארץ..." אינם לעג לרש, הם מצביעים על הכיוון, המטרה והתקווה שלא הכל אבוד.

*מסופר על איש מקושש עצים בשבת. שנמצא על ידי בני ישראל. אלוהים מצווה לרגום אותו באבנים עד למותו. האם יש עבירות המצדיקות עונש מוות? אלו הן?

*בני ישראל מצווים על מצווות ציצית כאות ודרך לזכור את כל המצוות.

הציצית היא הסמל החומרי המזכיר את החיבור בין החומר לרוח.

מאוחר מדי.

בני ישראל נענשים עונש כבד על שמהססים לעלות לארץ ישראל. מיד למחרת הם מתחרטים ומנסים לעלות לארץ. אך אלוהים לא עמם והם מובסים בקרבות. כאשר אתם טועים טעות מרה והנזק כבר נעשה, תאונת דרכים, באשמתכם, הפסדתם כסף. נכשלתם בבחינה, כי לא למדתם. רגע אחרי הפגיעה, ההפסד, הכישלון. לפעמים יש דחף לעשות תיקון מידי. לנהוג מיד, להשקיע מיד שוב כסף, לגשת מיד לעוד בחינה. והיה אם תמתינו, שוחחו על ערך וחסד העונש, מה תעשו אחר כך?

במדבר י"ד (לט) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ: (מא) וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: (מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:

שבת שלום

יששכר עשת