פרשת שביעי של פסח

שמות י"ג  פסוק י"ז פרק ט"ו פסוק כ"ו

   ביום בשביעי של פסח החג מסתיים והולך. אנו קוראים בספר שמות על תחילת דרכם של בני ישראל ברגעים הראשונים אחרי יציאת מצריים.

   הפרשה מתחילה בספר שמות פרק י"ג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:

   בהמשך אנו קוראים על נס קריעת ים סוף.

   בסיום הדרמה הגדולה שר משה את שירת הים אותה גם אומרים בכל יום בתפילת שחרית. ספר שמות פרק ט"ו (א) אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ: מרים עונה בשירה משלה שמות פרק ט"ו (כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: (כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:

   הפרשה מסתיימת רגע לפני מסע ארבעים שנה של בני ישראל במדבר בהבטחה גדולה, עמה אנו נאבקים עד היום. כאילו יצאנו ממצריים אך עדיין אנו במדבר הספק האמונתי. שמות פרק ט"ו (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ:

רגעי החירות הראשונים.

   אחרי יציאת מצריים, אנו ברגעים הראשונים של החירות. אמנם על פי שמות י"ג (כא) וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: אנו מוגנים חיצונית. אבל זהו מצב חדש ולא מוכר. האמון, האמונה והביטחון בדרך הישר עדיין חלשים ביותר.

   והנה ברגע הסכנה הראשונה שמות י"ד (י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: הפחד עצום. "אמרנו לך" צועקים בני ישראל על משה. "בשביל מה היינו צריכים את כל זה?"

   (יג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: (יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: "אל תדאגו" אומר משה, "אלוהים יסדר הכל...רק שבו בשקט ואל תפריעו." אפשר להבין מדבריו שתמיד כך יהיה. אפשר גם להבין מדברי משה  שלא כל הזמן זה מה שיהיה!

    ואלוהים מזרז את משה (טו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: "יאללה!" קורא אלוהים למשה. "זוז כבר...מה אתה מדבר כל כך הרבה...? אין זמן!"

   שתפו זה את זה ברגעי חרות ראשונים שלכם כשהשתחררתם מעבדות. אחרי שסיימתם עבודה ואתם ביום הראשון ואין צורך לקום מוקדם לעבודה. ברגעי הפנסיה הראשונים שאליהם חלק מכם נכספו. ביום החופש הראשון. כאשר הילד האחרון עוזב את הבית והיום הראשון כשאתם מתעוררים והבית ריק. ביום הראשון של חופש מלימודים. איזה חסדים היו שם? מה היו הרצונות הראשונים שלכם? מה היו מצוותיכם הראשונות? איזה אמת התגלתה לכם מיד? האם תכננתם נכון?

המימונה חג הגאולה

   מיד במוצאי שביעי של פסח נחגוג את מימונה. זהו חג עממי הנהוג במוצאי חג הפסח ונפוץ בין העדות בכל ארצות המזרח ממרוקו ועד כורדיסטאן.

   מימונה בערבית היא מזל והצלחה. מימונה גם באה מן המילה אמונה. ואנו מאמינים בין השאר כי גאולת ישראל תבוא בניסן. לכן אוכלים בליל המימונה מאכלים המסמלים ברכה כגו ן דבש, חלב, קמח, ודברי מתיקה.

   זהו חג שנמשך לילה ויום ובו מבקרים איש את רעהו מרבים בשמחה, אוכלים ושותים ומברכים "תרבחו ותסעדו"

ספירת העומר

   בארץ ישראל יש להביא את ראשית העומר שהיא האלומה השראונה של החיטים, אל הכהן. ספר ויקרא פרק כ"ג (ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:

   ואחר כך מתחילים לספור ספר ויקרא פרק כ"ג (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': סופרים ארבעים ותשעה ימים שהם שבעה שבועות, עד לחג השבועות.

   מקור האבלות בימי ספירת העומר בתקופה החקלאית שבה הגידולים החקלאיים היו בסכנה לאחר חורבן בית המקדש וכשלון מרד בר-כוכבא נוסף הצער על ביטול מצוות הבאת קציר העומר לבית המקדש וכן אבל על חללי המרד וכישלונו. בתקופה זו פרצה מגפה בין תלמידי ר` עקיבא, ו-24 אלף מהם מתו במגפה זו. על פי מסורת זו המגפה נסתיימה ביום ל"ג בעומר. הימים הם גם ימי הכנה לקראת מתן תורה בשבועות

   בימי העומר נהוג  לנהוג מנהגי אבלות, הגברים אינם מתגלחים , אין מסתפרים, אסור לערוך חתונות ומסיבות חגיגיות. מנהגי האבלות מופסקים ליום אחד בל"ג בעומר ומסתיימים בשבועות.

   כל דור ההמשך של קיום התורה והעברתה מדור לדור, עשרות אלפי תלמידי חכמים צעירים תלמידיו של הרבי עקיבא, מתו בפרק זמן זה. חז"ל מלמדים אותנו כי הדבר נגרם כעונש על כך שלא נהגו כבוד זה בזה. העדר יחס הכבוד הראוי בין אדם לחברו, היא שגרמה לחורבן כל כך נורא ולגדיעה כמעט מוחלטת של שרשרת מסירת התורה לדורות הבאים. על כן נוהגים אנו אבלות בימים אלו.

   משמעות האבלות בימי הספירה היא בין השאר גם תשומת לב לאותם הגורמים לחורבן הגדול שארע אז, התחזקות בעניינים שבין אדם לחברו ונהיגת כבוד זה בזה. בעשותנו כך מלאנו את התוכן האמיתי והמשמעות הפנימית של ימים קדושים אלו, ואף הבאנו לתיקון אותו החטא שגרם בזמנו לתוצאות הרות גורל אלה.

חג העומר

   שנים רבות תפס טכס קציר העומר מקום נכבד במסכת החיים הקיבוצית. אוכלוסיית הקיבוץ, מטף ועד זקן יחד עם האורחים הרבים אשר היו מגיעים, הייתה יוצאת לשדה על שיירת עגלות רתומות לטרקטור, עם כלים חקלאיים כשבראש השיירה היו רוכבי סוסים עם דגל הקיבוץ ודגלי הלאום והמעמד. הטכס כלל תוכנית אומנותית, סקירה, קציר השיבולים, ואחר-כך הפעלת הכלים תוך הצגת פעילותם.

   שיר על שבלת בשדה של מתתיהו שלם: שיבולת בשדה כורעה ברוח, מעומס גרעינים כי רב. ובמרחב הרים יום כבר יפוח, השמש כתם וזהב.  עורו הוי עורו שורו בני כפרים, קמה בשלה כבר על פני הכרים. קיצרו שילחו מגל עת ראשית הקציר. שדה שעורים תמה זר חג עוטרת, שפע יבול וברכה. לקראת בו הקוצרים בזוהר מזהרת, חרש לעומר מחכה. הבו הניפו נירו לכם ניר חג לקמה, עת ראשית קציר. קיצרו, שילחו מגל עת ראשית הקציר.

   שיר האלומה ראשונה נתן אלתרמן: אל השדות יצאו קוצרים ובשיר היכונו. פני שחר לקבל פני שמש על הרים. לך דודי נצא זה שיר אשר ירונו. לך דודי נלינה בכפרים. שלי שלי הוא זה השיר אשר ירונו. כן הוא קיים שירי שיר השירים.

חג שמח

יששכר

הבאת העומר

   בתקופת בית המקדש, ביום השני של פסח, היו בני ישראל מביאים לכהנים את האלומה הראשונה מקציר השעורים של השנה החדשה הנקראת "עומר התנופה" בסיס המצווה הוא ההתבוננות על העולם מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם כל בריותיו לחדש להם בכל שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה".

   התנועה הקיבוצית שביססה חלק נכבד מחייה על חקלאות השיבה את הטכס למקומו הראוי לו. שנים רבות תפס טכס קציר העומר מקום נכבד במסכת החיים הקיבוצית.

   אוכלוסיית הקיבוץ, מטף ועד זקן יחד עם האורחים הרבים אשר היו מגיעים, הייתה יוצאת לשדה על שיירת עגלות רתומות לטרקטור, עם כלים חקלאיים כשבראש השיירה היו רוכבי סוסים עם דגל הקיבוץ ודגלי הלאום והמעמד.

   הטכס כלל תוכנית אומנותית, סקירה, קציר השיבולים, ואחר-כך הפעלת הכלים תוך הצגת פעילותם.