באתר "כיפה" מופיעה בקורת של פרופסור שלום רוזנברג על הספר של יעקב גולומב על סוגיית האותנטיות. מאמר יפיפה ולא מסובך כל כך לקריאה.

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=479

אביר האמונה או גיבור הכפירה

על סוגיית האותנטיות וסוגיה
על ספרו של יעקב גולומב
אביר האמונה או גיבור הכפירה?

פרופסור שלום רוזנברג - 12/25/2002

אביר האמונה או גיבור הכפירה?

על סוגיית האותנטיות וסוגיה על ספרו של יעקב גולומב אביר האמונה או גיבור הכפירה? פרופסור שלום רוזנברג - 12/25/2002

אביר האמונה וגיבור הכפירה חלוקים ביניהם בהרבה עניינים. ביומיום אנו פוגשים את צלליהם במערה הפוליטית בה אנו חיים. תפקידה של הפילוסופיה מאז אפלטון היתה להוציא אותנו מן המערה ולהראות לנו את הדמויות הממשיות המשתקפות בצללים. משימה זאת לקח על עצמו יעקב גולומב בספר מקיף, מעניין ואף קריא. הספר מציג את אביר האמונה הבודד, בחיים וגם בספר, סרן קירקגור ואת גיבורי הכפירה, במידה זו או אחרת: היידגר, סארטר, קאמי ונביאם הגדול ניטשה. היידגר ראוי למקום פרובלמטי בדיכוטומיה הזאת, ויעידו על כך דבריו של מרטין בובר לפני שנים רבות, והספרים על המיסטיקה והפילוסופיה של הדת במשנתו של היידגר, המתפרסמים לעתים תכופות. לפנינו מחלוקת יסודית המשקפת ללא ספק את הדילמה היסודית ביותר של האדם. אולם גולומב מראה שלמרות המחלוקת המפלגת את הגישות השונות, יש בהם משהו משותף בסיסי ויסודי, האותנטיות. דרך מנסרת האותנטיות יכולים אנו לעמוד על קשת הדעות השונות ולהעמיק בהן. גולומב סוקר את לידתו והתפתחותו של מושג האותנטיות תוך שהוא נעזר גם בספרות הטכנית הפילוסופית וגם בספרות הכללית. זאת אכן אחד מאפיוניה של המחשבה החדשה, הפורצת את החומות המבדילות בין ההגות לבין החיים. כפי שהצביע פראנץ רוזנצווייג מי שהתחיל בפריצה זאת היה כבר שופנהאואר, ומי שהביאה לידי השלמה היה פרידריך ניטשה. לאחר הפריצה הגדולה דמויותיהן החיות של סיזיפוס, קליגולה, נרון קיסר וז'אן ז'נה מטיילים בגנה הקסום של הפילוסופיה יחד עם מושגים אתריים ואסוטריים: פנומנולוגיה והרמנויטיקה, הישות והאין, והזוג הפרובלמטי ביותר: האונטי והאונטולוגי. ויש לפריצה ממד נוסף. היא מאפשרת לגולומב לסיים את ספרו בנספח: "היש משמעות לשאלה: מיהו ישראל אותנטי?". גולומב מבחין בין שני סוגי אותנטיות, בשם הניתן להן על ידיו, הביולוגית והאסתטית. על כך אשוב להלן. הופעת ספרו של יעקב גולומב, נותנת לנו אפשרות לדון על הסוגייה במלוא היקפה ועומקה. היות והנושא הוא חשוב, שמן הראוי להפוך בו ולהפוך בו, שהרי כמעט הכל בו. ומעניין לא רק את הפרופסיונליים של הפילוסופיה, אנסה להביא בפני הקורא את יסודותיו הכלליים כפי שאני מבין אותם. בהצגה זאת, במידה זו או אחרת, חלוק אני על גישתו של גולומב. מהי אותנטיות? ננסה להתקרב למושג זה באמצעות ניסוי רעיוני. ניסוי זה שאול מאחד הסרטים הפופולריים שהוצגו לפני זמן לא רב במסכים שלנו. הסרט, משלנו הפילוסופים הוא, שהרי מהדהד בו בעצם דיון פילוסופי שהוצע לפני כעשרים שנה על מוחות בקופסה: brains in vats. נתאר לעצמנו בני אדם המחוברים באלקטרודות לתוכנת מחשב, מעין 'מאטריקס' ענקית, על פיה אנו חיים במעין עולם וירטואלי באותם הסיטואציות והרגשות שאנו חווים עכשיו (ואולי בעצם זה מה שבאמת קורה לנו וכולנו מחוברים למחשב הכמעט-כל-יכול הזה). נתאר לעצמנו שמספר בני אדם מצליחים להשתחרר משליטתה של התוכנה, מבינים את ה"אמת", וקוראים לנו להתעורר וללכת בעקבותיהם. מה הייתם עושים? ולמה? למה להיכנס להרפתקאות כאשר החיים הבלתי ריאליים שלנו הם חיים לכל דבר? האם הם חיים? קריאה מעין זאת שומעים אנו, ובעיות מעין אלה פוגשים אנו, כשעל ידי הוגים וסופרים אנו נקראים לאותנטיות. אולם מהי בעצם אותנטיות? כדי להשיב על השאלה הזאת, עלינו להקדים שייתכן ותחת מונח זה מסתתרת אלומה של שלושה ובעצם של ארבעה מושגים שונים. המושג הראשון הוא האותנטיות0 הבאה להוציא את האדם ממרותה של החברה. יותר מפעם אחת שומע אני את עצמי מזמר בתוך תוכי, שלא במתכוון את אחת המנגינות האוויליות המנסות למכור לנו דרך הרדיו מוצר זה או אחר. זאת אולי דוגמה בנלית של תופעה שמאיימת עלינו כל ימינו. הטיב לנתח זאת פראנץ רוזנצווייג כאשר דיבר על שני צדדים שבאדם: הפרסונה והעצמיות. הפרסונה – כמשמעותה המקורית בתיאטרון היוני מתארת את המסכה שאנו לובשים, כלומר את הפונקציה החברתית שלפעמים בעל כורחנו, אך לפעמים ברצוננו ובסיפוק רב, אנו ממלאים: שופט, קופאית, אב וכו'. העצמיות – הרי היא אותו היבט פנימי שהוא כולו שלנו ואין לזרים חלק בו. זה אותו חלק שלדברי רוזנצווייג, בא לידי ביטוי בתיאטרון כאשר עולה שחקן על הבמה ושותק. ואולי רק כדי לאפשר שתיקה זאת, נוצר התיאטרון. הסתירה שבין הפרסונה והעצמיות יוצרת את האדם הטרגי, ובעצם מתארת את כל אחד ואחד מאתנו. האותנטיות הוא השחרור של העצמיות. אולם אותנטיות זאת אינה אלא מחצית הדרך. ומה הלאה? כאן נפתחות שני דרכים. על אחת מהן עמד יעקב גולומב באריכות, השנייה – כמעט ואינה נוכחת. הדרך האחת, היא האותנטיות1 שבאה לידי ביטוי בולט ביצירתו של סארטר. זאת האותנטיות הדורשת מאתנו את תודעת החופש האבסולוטי. אנו יכולים לבנות את עצמנו ואין אנו כפופים לא ללחץ של הדטרמיניזם הטבעי, ולא על ידי ערכים שלכאורה קיימים בעולם שלמעלה ממנו, ואף לא – וזאת טענה מכרעת – על ידי הטבע האנושי שלי. אל מול האותנטיות1 הזאת, יכולים אנו להציב את האותנטיות2. זאת היתה עמדתו של מרטין בובר, הקרובה אל כמה מהרעיונות החסידיים שהוא הרבה לחקור ולתאר. כאן אנו נקראים לחשוף את הרובד הפנימי שלנו הקבור מתחת לאבק שדרכנו בחברה מטילה עלינו. נדגים זאת שוב בדוגמה בנלית. מה היא אהבה? בתפיסה הקודמת, זו של האותנטיות1, אנו עומדים בפני החרות המוחלטת התלויה על בלימה, בפני הכרעתי החופשית. לפי תפיסתה של האותנטיות2, אני רוצה להבין האם זהו רצוני ה"אמיתי". אני בעצם מתגעגע דווקא למה שהפילוסופים הקלאסיים ראו כפסיביות, וממילא כפתולוגיה. לפי עמדתו של בובר בתוך תוכי אני נקרא לממש משהו, ובצורה לא מודעת אני משווה את האני הריאלי שלי עם אותו האני שעלי להיות. אלא שאין אנו נמצאים בפני העמדה האסנציאליסטית הקלאסית. אין אני נקרא להיות אדם, קריאה שנכונה לאנושות כולה. אני מדבר כאן על ייעוד ששייך לי ורק לי. כדברי ר' זושא "אחרי מאה ועשרים שנה לא ישאלו אותי זושא למה לא היית משה, אלא זושא למה לא היית זושא". המימוש העצמי אינו סולם אלא אילן או אולי אילנות, כשלכל אחד ענף משלו. גולומב מעמת שני מודלים של אותנטיות, המודל האסתטי מול המודל הביולוגי. אכן האותנטיות1 מתאימה למודל האסתטי, היא קרובה ליצירת אמנות חופשית. אולם המודל הביולוגי אינו מתאר את האותנטיות כלל. הוא מביא אותנו לעמדה רביעית, לאסנציאליזם אותו השארנו מאחורנו במפנה האכזיסטנציאליסטי שעברנו. אין מהות אנושית כללית אותה אנו חייבים לממש, אין משמעות להומניזם כוללני. אולם בכל זאת שמא יש אותנטיות אחרת על פיה אנו יכולים או חייבים לשפוט את עצמנו. זוהי האינטואיציה הבאה לידי ביטוי באלגוריה הקלאסית לפיה לכל אחד ואחד מאתנו יש שער, שאולי אין אנו יכולים להיכנס דרכו, אבל עתיד הוא להיסגר עם מותנו. האותנטיות2 גם לה נאות המודל האסתטי, אולם הוא מתאר את יצירת האמנות בצורה שונה. בה חייב אני לתאר את הפורץ ממעמקי נפשי, משהו המחייב אותי לפעול. אך, כיצד אני מוצא זאת? כיצד יודע אני להכיר את האותנטיות? ייתכן ולשאלה זאת אין תשובה כלל. אולי היא נתנת רק להפרכה? ברור לי רק שאני יכול להרגיש בקלות בטעות, להיווכח שהשער בו ניסיתי להיכנס לא היה כלל השער שלי. בעצם לא רציתי בו כלל וכלל. בניסוי ה"מאטריקס" שהבאנו לעיל, אני יכול לשפוט על מצבי רק אם אני ארגיש שתוכנת המחשב אינה מתאימה לאני הפנימי המסתורי שלי ולעולם האמיץ והחדש שהוא מנסה לבנות עבורי. ה'עצמי' אטום לתוכנת המחשב. מה יש כאן? מיסטיקה, רמאות עצמית, אשליה, אולי כן. אולם, בקונטרסט בין שתי השקפות האותנטיות נעוץ לדעתי ההבדל בין גיבור הכפירה לאביר האמונה, בין סארטר לבין בובר והראי"ה קוק. האותנטיות2 המיסתורית, היא זאת העומדת בבסיס גישתו של קירקגור. הקול שהאדם שומע מן השמים מיועד רק לו. על פי רוב תופסים אנו אינטואיטיבית את השיגעון כביטוי של סובייקטיביות שאינה מתחשבת עם המציאות. אולם האובייקטיביות גם היא מקור לשיגעון לא פחות חמור. שיגעון המייצג חיפוש אחר אמת שאינה רלבנטית לי כלל וכלל. האותנטיות2 של אביר האמונה היא אשר דברה מתוך גרונו של ח"נ ביאליק באותן שורות מתוך "לא זכיתי באור מן ההפקר", בהן בחר גולומב לסיים את ספרו: ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו, כי ממנו ובי הוא. שורות אחרונות מתחייבות בגין הנספח הדן בישראלי האותנטי. כאן מציע בפנינו יעקב גולומב אוטופיה פוליטית המתארת את ההפרטה של הישראליות "כי דווקא בהעדרה של זהות משותפת מוצקה כזאת נשיג ביתר קלות את האותנטיות האישית שלנו" (עמ' 305). כאן נעוץ רובד נוסף במחלוקת המפרידה בינינו. בגדי החאקי, הם ללא ספק אחת הפגיעות הקשות ביותר באפשריות מימוש האותנטיות הפרטית שלי. אולם, האם הבגדים שהישראלי המשוחרר לובש בעקבות האופנה האחרונה החודרת אליו בעקבות תוכנת ה'מאטריקס' של המערב ההגמוני היא אותנטית? ובכלל, האם האותנטיות שלי אינה יכולה להתבטא בין שנים, שלושה או מיליונים רבים. האם יש לאסור על האותנטי שותפים. אינני מעריך את הכלל בגלל היותי חלק ממנו, אלא בגלל שהוא חלק שלי, בגלל שיש לי אינטרסים פסיכולוגיים בקיומו, בגלל שאני רוצה להשתייך לקולקטיב שאני רוצה. הכפייה הדתית היא פגיעה באותנטיות, השותפות הערכית והאמונית, המיוצגת במניין, ביטוי לה. ניתוח זה מתקשר אל דבר אחר החסר בספר היפה הזה, וחיסרון זה פלא הוא. כדי להגיע לאותנטיות חייב אני לפי גולומב לעמעם את זהותי היהודית. אך, כיצד הגיע מרטין היידגר, הכהן הגדול של האותנטיות למושגי ה- volk והאדמה שלו. כיצד היה מוכן הוא להקשיב למה שהיה נראה לו קריאה אותנטית של הקולקטיב הגרמני שבא לידי ביטוי ברצונו של הפיהרר. אין אני נמנה עם אלה החושבים שכתביו של היידגר הם גיבוב משפטים חסרי שחר. אולם, אין אני מאמין גם שהביוגרפיה שלו היתה רק תאונה חסרת חשיבות פילוסופית. גולומב מנסה לעזור לנו לחדור מעבר לג'ונגל שבכתביו, אך מבעד לערפל מסתמנת אותנטיות איומה שלא חדלה להשפיע עד עצם היום הזה. כנראה ששוב צדק רבי יהודה הלוי כשקבע כי "שורש האמונה הוא שורש המרי". כל דבר קדוש יכול להיטמא, כל אהבה ליהפך לזנות, כל נעלה להימכר. הפלא הוא שממש בלידתה או בשיאה, יכלה האותנטיות להזדהם ביצירה בה חייבים אנו עוד לשוב ולדון. אך זאת בעזרת אלוקי האותנטיות, בהזדמנות אחרת.

על מסיכות שלנו :העמדת פנים בחיי היום-יום

ד"ר גידי רובינשטיין

על אנשים ומסיכות

חג הפורים החל בימים אלה מעורר מחדש נושא ישן: איזה מסיכות אנו עוטים על עצמנו בחיי היום - יום? בפני מי כדאי ורצוי לחשוף את עצמנו ובפני מי עדיף לעטות מסיכה?

אחד ממטופלי, אדם בסוף שנות החמישים לחייו, שזה לו הטיפול הפסיכולוגי הראשון, ענה לי תמיד ששלומו מצוין, בתשובה לשאלה "מה שלומך?" בתחילת כל שיחה. כששוחחנו על משמעות התשובה החוזרת הזו לגביו, פלט, בין היתר, את המשפט הבא: "אתה יודע איך מגדירים נודניק? זה אדם שעונה ברצינות על השאלה 'מה שלומך?'" ברור, שביחסי מטפל-מטופל יש לשאלה זו משמעות שונה, אך למעשה עולה כאן שאלה כללית יותר והיא, עד כמה ועם מי להיות גלויים ביחס לעצמנו?

אותנטיות, הסתגלות וקונפורמיות

בפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית נידון נושא זה תחת הכותרת "אותנטיות". בניגוד לזרמים אחרים בפסיכולוגיה, הרואים בהסתגלות (ואולי בקונפורמיות?) בריאות נפשית, רואים התיאורטיקנים של "הזרם השלישי בפסיכולוגיה" דווקא את האדם המסתגל והקונפורמי, שמציית לכללי החברה ועושה את מה שהוא עושה, לא כי הוא רוצה, אלא כי הוא "צריך" או כי כך מקובל, כמי שנמצא בסיכון גבוה יותר להתפרצות הפרעה נפשית זו או אחרת. אדם כזה אינו מעביר את השיקולים למעשיו דרך מסננת אינדיבידואלית שלו, אלא מציית לכללי החברה באופן אוטומאטי. אחד ממטופלי, שפנה אליי בגלל קושי מתמשך ביצירת קשר זוגי, הצליח בכל שטחי החיים האחרים ולמעשה ראה בהיעדר הקשר הזוגי כישלון חברתי. חלק גדול מהשיחות נסבו סביב השאלה: האם הוא באמת רוצה קשר זוגי, או שמא הוא רק רוצה "להיות כמו כולם".

לאחר מלחמת העולם השנייה החל לצמוח באירופה זרם פסיכולוגי אשר כינה את עצמו "פסיכולוגיה אקזיסטנציאלית". כמעט במקביל לו, החל להתפתח בארצות-הברית הזם של "הפסיכולוגיה ההומניסטית. שתי תנועות אלה, שיש ביניהן הרבה מהמשותף, מהוות כיום את מה שמכונה "הזרם השלישי" בפסיכולוגיה, כשהפסיכואנליזה היא הזרם הראשון, והביהביוריזם הוא הזרם השני.

מנקודת הראות של העולם הפסיכולוגי בלבד, אפשר לראות את צמיחת הזרם השלישי כתגובה לשני הזרמים האחרים. בהקשר ההיסטורי החברתי הרחב יותר אפשר לראות את צמיחת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית-הומניסטית גם כתגובה למאורעות של מלחמת העולם השנייה. חסידי התיאוריות שצמחו בהשפעת הזרם השלישי טענו, שהתיאוריות הפסיכואנליטיות והביהביוריסטיות מספקות רק תמונה חלקית ומוגבלת של התפקוד האנושי, עמדה שחייבה שינוי קיצוני.

הבסיס ל"זרם השלישי בפסיכולוגיה", הכולל את הגישות האקזיסטנציאלית וההומניסטית, הוא הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, המזוהה עם פילוסופים כהיידיגר, סארטר, קירקגור, ניטשה, קמי ובובר. במרכזה של פילוסופיה זו מצוי האדם כפרט, והמציאות היחידה הקיימת היא זו שהאדם מתייחס אליה ונותן לה משמעות. לפי תפיסה זו, לכל אדם מציאות משלו ואמת משלו, ולכן החיפוש אחר אמת כללית אובייקטיבית הוא חסר משמעות. האקזיסטנציאליזם יוצא חוצץ נגד מערכת הערכים של החברה המנסה לכפות עצמה על הפרט. קל להבין, אפוא, מדוע קיבלה פילוסופיה זו תנופה גדולה דווקא לאחר מלחמת העולם השנייה. ההרס העצום שזרעו המשטרים הפשיסטיים, שדגלו בעליונות החברה והמדינה על הפרט הבודד, הביא לתגובת נגד, ששמה את האדם במרכז וביטלה לגמרי את חשיבותם של החברה, התרבות והמוסר.

בהבדל קטן ומשמעותי, גם הפסיכואנליזה והביהביוריזם מעניקות משקל כבד לנורמות החברתיות, והגדרת הבריאות הנפשית מזוהה עם מידת הסתגלותו של האדם לסביבה. המונח "הסתגלות" חוזר ומופיע כאחד המדדים לבריאות נפשית. במובן זה, ניתן לומר שגישות אלו מעודדות את האדם לשאת מסיכה על פניו ולטענת חסידי "הזרם השלישי", להתכחש לעצמו ולזווית הראייה האישית שלו. אם נחזור לאותו מטופל המתקשה למצוא קשר זוגי, עיקר המוטיבציה שלו למצוא בת-זוג היה להידמות לחבריו הנשואים, שהצליחו בתחום בו הוא "נכשל". חשוב היה לו מאוד לסמן V גם במשבצת הנישואין כדי לא להרגיש מאחור. תוך כדי טיפול גילה על עצמו דברים אחרים לחלוטין והשתחרר, במידה רבה, מהכבלים החברתיים שלו: יצא לרקוד, היה מסוגל לקיים קשרים מיניים מזדמנים, שלא הרשה לעצמו קודם לכן והפך להיות אדם הרבה יותר קליל.

האדם הקונפורמי נושא על פניו מסיכה

ההסתגלות, המזוהה עם בריאות נפשית, עלולה להציב קשיים רבים בפני אנשים שאינם תואמים לתבנית החברתית המקובלת. לעומת זאת, "הזרם השלישי בפסיכולוגיה", המעודד את האדם להיות הוא עצמו, מעמיד במרכז ההוויה את האדם עצמו ואת בחירותיו החופשיות. "חוויית ה'אנחנו' כמוה כחזיון שרב", כתב סארטר בספרו Emile והתכוון לאשליה של השגת אושר על ידי השתייכות לקולקטיב כזה או אחר, ומשלים אותו רוסו באמרו: "האדם הקונפורמי משול למי שנושא על פניו מסיכה דרך קבע... אין הוא יודע אפילו מתי הוא עוטה אותה". לכאורה, משפט מאוד פילוסופי, אולי אפילו נאיבי למעשה, נושא שחוזר שוב ושוב בשיחות עם מטופלים (בעיקר הדיכאוניים שבחבורה, שכה חשוב להם לרצות את הזולת). חלק גדול מקשיי המוטיבציה של מטופלים נובע בדיוק מהקונפליקט בין הרצון האישי שלהם ובין הצורך לציית לכללי החברה.

חייו של האדם האותנטי, זה המממש את עצמו, אינם קלים. למעשה, הם קשים יותר מחייו של האדם הקונפורמי, אלא שהוא פחות פגיע להפרעות נפשיות, משום שיש לו מצפן פנימי המכוון אותו ולא נורמות חיצוניות הנכפות עליו. האדם האותנטי נהנה מבחירה חופשית ויכולת לשלוט בגורלו וכאמור, חלק גדול מהעבודה הטיפולית סובב סביב הפרדת הרצונות האינדיבידואליים מהנורמות החברתיות. אנשים העסוקים כל הזמן בריצוי סביבתם סובלים סבל רב שלא תמיד הם מודעים למקורותיו; הם יעשו כמעט הכול כדי להשתייך לגוף חברתי גדול יותר, יוותרו על רצונותיהם ויסבלו לעיתים עד כדי דיכאון. המטופל, המתקשה להגיע לזוגיות, הוא פרפקציוניסט כמיטב המסורת ההישגית, עליה אנו גדלים, פרפקציוניזם שנמצא קשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות.

לעיתים קרובות, חלק הארי של הטיפול הפסיכולוגי סובב סביב הסרת מסיכות, הן אלה שעוטה האדם במגעיו עם הסביבה ולא פחות, ביחסיו עם עצמו. אין פירושו של דבר, שמעתה נענה במלוא הכנות והפירוט על השאלה "מה שלומך?". תלוי, כמובן, מי השואל ומה יחסינו עמו, אך תשובות כמו "אחל'ה", "מעולה", "סבבה", שכל כך שגורות בפי חלק גדול מאיתנו מעידות, במקרים רבים, על הסתרה הגובה מחיר כבד. לעיתים קרובות נגלה מאחורי המשתמשים בהן אנשים בודדים מאוד.


בואו לדבר על כך בפורום פסיכותרפיה



*הכותב הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה, פסיכותרפיסט העובד בתל-אביב ומנהל פורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס.

פורסם לראשונה בתאריך 10-4-2002