"וגופך לי חלון וראי"
על גברים, מלחמות ופרדוקס האבחון בראי הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית
מאת שי אפשטיין
הקדמה
ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. באותם ימים שרתה עדיין בישראל אופוריה של מנצחים שהתבטאה בהתנהלות מתנשאת ויהירה של מנהיגיה הנישאים על גלי הניצחון המוחץ של מלחמת ששת הימים מ-1967. המדינה כולה הוכתה בהלם ובהפתעה כאשר צבאות סוריה ומצרים פתחו את חזית הלחימה. הצבא הישראלי המהולל נתפס לא מוכן והמלחמה הייתה עקובה מדם. הסכם הפסקת אש נחתם ב-24 לאוקטובר, אך הלחימה עצמה בכל החזיתות הסתיימה רק במאי 1974 וגבתה מחיר דמים של כ-18,000 איש מצבאות ישראל, מצרים וסוריה ועוד מאות אלפים שמלחמה זו חיה בנפשם ובגופם ותמשיך לטרוד את רוחם כל חייהם. בעת האחרונה עולות עדויות חדשות המציגות נרטיב מורכב יותר על המלחמה הארורה ההיא והקו הדק והמטושטש בין המנצחים והמפסידים ממשיך להתמוסס.
בין מפקדים, פוליטיקאים ולוחמים
אני יושב בקהל באירוע העוסק במלחמת יום כיפור, ארבעים שנה בדיוק מאז התרחשה. הארץ רוחשת וגועשת סביב ציון הארבעים למלחמה והאירוע בו אני משתתף כצופה עוסק באופן שבו באה לידי ביטוי מלחמת יום כיפור בתרבות הישראלית. אנשי תרבות, צבא ואקדמיה דנים במה שהתרחש בזמן הלחימה, אך בעיקר בצורה בה עיצבה המלחמה את המציאות בארץ והשפיעה עליה בארבעים השנים שחלפו, תוך השרת מבט להפרעת הדחק הפוסט טראומטית הקולקטיבית [C.PT.S.D], שנוצרה בעקבותיה ומתבטאת בספרות, בשירה, בקולנוע, בספרי ילדים, בתאטרון, בעיתונות ולמעשה בכל מרחב ציבורי, חברתי ואישי.
רבים מהמנהיגים ואוחזי המושכות בפוליטיקה ובצבא בימינו היו לוחמים באותה מלחמה ולאותו אירוע מכובד הוזמנו מאות אנשים, ביניהם מפקדים מהצבא, שרים שהיו מפקדים, או שרים שחושבים שהם מפקדים.
אני יושב בקהל, סופג את האווירה החגיגית אך הכואבת, אווירה של ניגודים ופיצולים מאחר ונהיה ברור מאוד עד כמה החברה הישראלית שלנו חולה, עד כמה המלחמה יצרה פוסט-טראומה קולקטיבית שרק עכשיו מתחילים להעיז להכיר בה, להישיר מבט להשלכות המלחמה על הצורה והאופן שבהם ישראל מעוצבת. בסיפור החיים של ישראל הרצוף במלחמות, למלחמת יום הכיפורים נשמר מקום מיוחד. רבים מאותם לוחמים שסוחבים איתם הלם קרב ברמה כזו או אחרת – מנהלים כעת את המדינה, הם השכבה שנמצאת בתפקידים בכירים בסקטורים רבים... המחשבה הזו מפחידה אותי ולא נוח לי לחשוב אותה.
אני יושב בקהל, לא נוח לי בגוף, אני מרגיש איך גופי מתקשח, נאסף, משתריין, בעיקר בכתפיים ובלסתות והבטן מתחילה לכאוב בכאב עמום. ניסיתי להתרווח בחוסר הצלחה.
אני יושב בקהל ונושם את האקלים הטעון של האולם המלא מקצה לקצה, רוב הקהל בשנות השישים לחייו, דור הלוחמים של המלחמה ההיא.
אני שם לב לכך שאני מפוצל, מרגיש גאווה ומשמעות שממלאת אותי מתוך ההסכמה להכיר במציאות הכואבת הזו, אני מוצא עצמי נרגש מכך שנראה שעבר כבר מספיק זמן וישנה מספיק בשלות להתחיל להכיר בפצעים העמוקים שהמלחמה משאירה באדם הפרטי, בעם ובמדינה כולה. הגאווה והאהדה מתפשטות בגופי ומרחיבות אותי, ממלאות אותי, אך במקביל כל אנשי הצבא ושרותי הביטחון שממלאים את החדר מאיימים עלי ואני מרגיש צורך להתחבא, לא להתבלט, שלא יראו אותי... שתי התנועות מתנגשות בתוכי ומשאירות אותי מבולבל וחסר שקט, רוצה לעשן סיגריה, להיעזר במשהו כדי לווסת את עצמי טוב יותר...
האולם מחשיך, אני חש הקלה עם החושך. אחרי הקדמות ודברי שבח, עולה לדבר דמות בכירה משירותי הביטחון1. אני מתבונן בו, מבנה גופו מתבלט לי כמו קווי מתאר המגדירים את גופו על הרקע הלבן שמאחוריו. עמידתו נוקשה, ברכיו נעולות, ישבנו מכווץ פנימה וקדימה כך שאזור האגן כמו בולט קדימה מתחת לכרס מוצקה. כתפיו עבות, חזקות, חזהו גדול אך אסוף פנימה, צווארו צר ועבה, פניו אדמדמות ויש בו משהו המעורר בי פחדים עמוקים, מזכיר לי שור או פר חזק. את העיניים שלו איני רואה בברור, אך קולו נשמע היטב בחלל, רהוט ומדויק, קול הנדמה כי רגיל שמקשיבים לו ועושים את דבריו. כל עמידתו משדרת לי כוח, סמכותיות, ידע, שליטה עצמית והחזקה רגשית. הוא נואם בלהט ומלעיט את הקהל בנתונים, ניתוחים, פרשנויות צבאיות וכלכליות על המלחמה. הוא מתמקד בביקורת שנונה וחריפה על כל מי שניהל את המלחמה והמדינה אז, ומתייחס להידלדלות הגבריות, האומץ, התעוזה והיכולת לפעול ולתפוס את הפיקוד אצל החיילים והמפקדים בצבא היום, כמו אומר לקהל השומעים "אמיצים ונועזים כמונו כבר אין היום". קשה לי להקשיב לו, ולא בגלל ניחוח ההתנשאות שבדבריו או משום שהאינפורמציה לא מעניינת, להיפך היא מאוד מעניינת. הוא מכיר את החומר היטב – הוא חי אותו, מאז אותה מלחמה בה השתתף ועד היום – הוא לא יצא מהמערכת הצבאית-ביטחונית, הצבא והלחימה הם המקצוע שלו ונראה שהוא נושא אותו בגאווה. יש הרגשה כאילו הוא מכניס אותנו המאזינים לדיונים סודיים של ועדות ביטחון ומשתף אותנו במסקנות הסודיות שלהן, אך בשבילי קולו ומילותיו מנותקים, אינני חש אותו, הוא לא נמצא שם. אני רואה מולי דמות שמדברת ללא שום רגש על הרג, לחימה ואובדן כהזזת כוחות, מספרים, כמויות. והוא, שלחם במלחמה ההיא, כמו רוב הקהל באולם, ממשיך מבלי לדעת לשאת בגופו ובנפשו את הפיצול, את ההדחקה הרגשית שמעשי הרג, מוות בלתי פוסק והפיכת הלחימה למקצוע גורמים לאדם.
נראה לי שגופו מייצג נאמנה את הפתרון שלו לטראומה – התקשחות, התעבות, מוצקות, נשימה מדודה ונשלטת, החזקה ושליטה, שעל-פי הפסיכותרפיה הגופנית, משרתים נתק כמעט מוחלט מהיכולת להרגיש. עם כל זאת, ניכר עד כמה הוא נאמן לרעיון של מדינת ישראל ולמרות הנתק הרגשי הקהל כמו נשבה בסמכותיות שהוא מקרין. למרות התוכן המושך של דבריו והכריזמה שלו אני לא מצליח להתחבר אליו, אני שם לב לאופן שבו איכות ההקשבה שלי עוברת נתקים חזקים, סוג של התקפה על החיבורים שלי מבפנים, ניתוקים המוכרים לי ממפגשי עם דמויות סמכות גבריות. אני מתקשה להקשיב לו ומוצא עצמי מהרהר במטופל יקר, שיכונה חיים. במקרה, את הפגישה השבועית שלנו ביטלתי כדי להגיע לאירוע זה.
חיים גדל עם אבא משותק מהצוואר ומטה בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה כאשר היה בן מספר חודשים, ותפקידו מילדות ועד שאביו נפטר, כשהיה בשנות העשרים לחייו, היה לטפל באבא. חייו סבו סביב סדר יומו המוקפד של אביו שהזדקק לטיפול כמעט ללא הפסקה. חיים נשא את הנטל ושירת את אביו בכל עת: מהדלקת סיגריות, האכלה, ניקיון, מתן תרופות ועד אשפוזים שהיוו חלק משגרת החיים. חיים ואביו היו קשורים בברית איתנה של יחסי שולט נשלט, קרבן מתעלל, מושיע נושע, או אב ובנו אם תרצו. מבנה גופו של המטופל מתכתב היטב עם מבנה גופו של הגנרל שמרצה מולי. גם הגנרל וגם חיים משדרים חוסן, חוזק, יכולת לשאת משא אין סופי על הכתפיים החזקות הללו יחד עם נתק רגשי חריף, מוח חד ודומיננטי, וקושי לשבת בלי לזוז. המטופל הגיע אלי בעקבות התקפי חרדה שהוא חווה כאשר ילדיו נהיים חולים, ההתמודדות שלו עם קשיים משמעותיים לתקשר רגשות עם היקרים לו, אך במיוחד בעקבות התקף חרדה חזק שהגיע אחרי שקיבל בדואר את המעטפה החומה סביב "המבצע" האחרון של צה"ל בשטחים, המעטפה השולפת גברים רבים בישראל משגרת חיים אחת לעבר שגרת חיים אחרת, קצובה בזמן – שירות המילואים.
חווית ההצפה ואיבוד השליטה שמגיעה יחד עם התקף חרדה היא קשה לכל אדם, אך לבעלי מבנה פסיכו-פיזי כזה, ניתן לומר, שהיא מפרקת את עולמם. השליטה המוחלטת נלקחת מהם ותחושות הגוף והרגשות מתפרצים החוצה בעוצמה אכזרית ומטלטלת. הגנות שהחזיקו "הכול" בפנים נשברות והפחד, הבדידות והכאב נשפכים החוצה, קצת כמו לראות הר יציב ואיתן קורס.
יש טעם להתייחס כאן בקצרה גם לקונטקסט המגדרי, גם בגלל שמבנה זה הוא גברי בהתייחסות ארכיטיפית וגם משום שלמעשה לא ניתן להפריד את האבחון מהקונטקסט הפוליטי-חברתי (אשמן 2006; 2010). לגברים רבים אין מערכת חיסונית מפני חרדה. האיסור החברתי לפחד, לחשוש וכמובן לחרוד, מוכר לנו כגברים מאז ילדותינו, רובינו גדלנו במציאות שבה החרדה היא רגש שאסור לבטא ורבים מאיתנו עברנו סוגים שונים של ביזוי ביחס לרגעי חרדה בעברנו. חרדה הנעדרת תיקוף מילולי, כמו מתנהגת בגופם של הגברים ומחוללת נזקים איומים באיכות חייהם של גברים רבים.
פאוזה תאורטית קצרה
כאשר מגיע לקליניקה מטופל בעל מבנה גוף בסגנון של חיים, אני יודע שהמצב באמת קשה כי אחרת אין סיכוי שהיה מגיע לטיפול רגשי. כשאני פוגש את חיים ואת מבנה גופו קשה לי מאוד לא לתייג אותו תחת קטגוריה של הטיפוס הנוקשה\דחוס כפי שהמשיג הפסיכותרפיסט הגופני סטנלי קלמן (Keleman, 1985) או תחת הקטגוריה של הטיפוס הפסיכופט\סכיזואיד כפי שהמשיגו אלכסנדר לואן (Lowen, 1958) ווילהלם רייך (Reich, 1933). כמעט מיד אני מרגיש את הדחף לאבחן את הסיטואציה – לפרש אותה, לתת לה צורה ברורה יותר ולהפחית כך את החרדה שלי מלהשאיר את הדברים פתוחים עוד קצת זמן. זהו מעיין מאבק פנימי בין לאבחן ולא לאבחן, בין לקרוא לדברים בשם ולהגדיר אותם ובין לשאת עוד את חוסר הצורה ואת אי הידיעה שמתקיימים במפגש. בקליניקה הפרטית שלי, במרחב המוגן והמוכר שלי, קל לי יותר להמתין ולחכות, להרגיע את הצורך לארגן ולשהות במרחב לא מאובחן, לא מובחן.
בדיעבד אני מאמין שבזכות השהיית האבחון והקִטלוג הצלחתי לראות ולפגוש את חיים מעבר למבנה גופואו לאבחון פתולוגי, יכולתי כנראה להישאר פתוח וסקרן לקראת הפגישה ולכן נוצרה נוכחות אחרת בחדר (Stern, 2010), נוצר "מפגש" – וחיים, שהגיע מאוד מסויג (מן הסתם, מעולם לא היה בטיפול), נשאר בטיפול. ניתן לומר שעם חיים התמקמות זו הצילה את הטיפול, שאם לא כן, הייתי מפספס אותו בקלות. אם האבחון הראשוני של גופו היה מנחה את צעדי בטיפול איתו, משתלט על טיב המפגש שלי איתו והייתי מתמקם מולו כאשר אני מושפע מהצורה ומהאבחון שנתתי לו – הייתי הופך מוגבל ביכולתי להישאר פתוח, סקרן ויצירתי, כפי שקורה לי מול איש שירותי הביטחון שנואם כעת.
עוד זווית התייחסות מעניינת קשורה לאפקט ההעברתי שמתרחש אצלי מול מבנה כזה. למבני אישיות עוצמתיים כאלו אני מגיב בדרך כלל בהתגוננות מסוימת, מרגיש לידם קטן ולא יודע, מגיב לשדר שעובר ברזוננס שמקטין אותי ומגדיל אותם ומאחר שלא נוח לי בעמדה זו אחפש נקודת כוח דרך הגדרה פתולוגית של מצבו של המטופל. אני משער שזה חלק ממה שקרה לי מול איש שירותי הביטחון שנואם ולבטח השפיע רבות גם על יכולתי להיות אמפתי כלפיו ולהתחבר אליו. האבחון האוטומטי שעשיתי לגופו, לקולו ולנפשו נבע מתוך התגוננות ומהקושי שלי לשאת את המפגש איתו, כמו העברנו בנימים סמויים מהעין את החרדה הטמונה בגופנו, חרדה המחפשת דרך להשתחרר...
הגדרת מבנה האישיות הנוקשה\פסיכופט\נרקיסיסט המתובל בקווים מזוכיסטים, שאני מתאר כאן מקורה בגוף הידע שהצטבר בשמונים השנים האחרונות בפסיכותרפיה גופנית, מימיו של הרופא והפסיכואנליטיקאי וילהלם רייך (שנחשב לאבי הפסיכותרפיה הגופנית) ועד לימינו אנו (Totton & Jacobs, 2001). רייך (Reich, 1933; 1948; 1973; 1979) חקר במשך קרוב לשלושים שנה את ההיבטים השונים של גוף ונפש בחיינו בכלל ובטיפול פסיכולוגי בפרט. בעקבות מחקריו, אישיותו הססגונית והתאוריה השונה מהזרם המרכזי שעליה שקד ללא לאות, הודח רייך מהמעגלים הפסיכו-אנליטיים בווינה ובאירופה בכלל, עד שגלה לארצות הברית (Sharaf, 1984). רייך היקר שילם את מחיר פורצי הדרך בעקבות התעקשותו לחדש או שמא לחזור ולהכליל את הגוף הלכה למעשה בטיפול הפסיכואנליטי.
אך למרות סופו הטראגי של רייך2 הוא התחיל את הזרם, הניח וסיתת אבני מדרך של תאוריה הכוללות, כמו בכל תאוריה פסיכולוגית, התייחסות לשלבי התפתחות ולמבני אישיות. בתאוריה של רייך וברבות מאלו שהמשיכו ופיתחו את מעשיו, מבנים אלו מקבלים גם ארכיטיפ של גוף פיזי מייצג, של צורה אנטומית – גופנית, המבטאת את אותם תהליכים התפתחותיים, בעיקר דרך מערכת השרירים והשלד. התפיסה המרכזית בפסיכותרפיה גופנית טוענת כי בני האדם מבטאים גם בגופם תהליכים התפתחותיים, קשיים התפתחותיים ואירועים טראומתיים. טענה היוצאת כנגד הדרת הגוף מהמרחב הפסיכואנליטי והפיצול הקרטזיאני שאנו חיים בו בחברה המערבית, וגורסת במהותה שאין באמת הפרדה בין גוף לנפש (Reich, 1933; Totton & Jacobs, 2001).
ישנם מספר מודלים בפסיכותרפיה גופנית שניתן להתייחס אליהם כמו אל מפות דרכים המשרטטות את הקשר שבין גוף ונפש, בין העולם הרגשי ובין הצורה גופנית. הן מתייחסות לשלושה שדות:
- הפן ההתפתחותי – תהליכי התפתחות טבעיים ותקינים במהלך שש השנים הראשונות.
- קיבעון במבנה האישיות – המקומות בהם תהליכי ההתפתחות התקינה הופרעו או נפגעו.
- סגנון מבנה אישיות – כאן ישנה התייחסות לתהליכים התפתחותיים לאורך מחזור החיים כולו. המקומות בהם הקבעונות כמו גם היצירתיות של האדם מתבטאת במרוצת החיים (רולף בן-שחר, 2013).
הפסיכותרפיסט הגופני ההתייחסותי אסף רולף בן שחר (2013) כותב: "גופנו לובש את הצורה שהאורגניזם המתפתח שלנו תופס כהכרחית להצלתנו: 'הגוף הזה יעזור לי להתקבל, להיות נאהב, להיות שייך'. התארגנות גופנית מציירת את המאמץ הלא מבוטא לאזן את התוך נפשי עם הבין אישי, לעצב אותנו כך שנוכל להשתייך" (עמ' 158).
חזרה לאולם
אני חוזר לאולם יחד עם מחיאות הכפיים של הקהל ומחפש במבטי את הדמות הבאה שתעלה אל במת הנואמים.
כעת מוזמן פרופסור מכובד לעלות לבמה, לוקח כמה רגעים טובים להקריא את כל תאריו, הישגיו, כתביו – בארץ ובעולם. נראה שמתארים נפיל. בשעה שהמנחה מציג ומתאר את עשייתו האקדמאית רבת השנים והפועלים, מגיע ועולה לבמה אדם צנום ורזה, בגדיו כמו תלויים עליו, הליכתו מוזרה, זוויתית משהו, מרכיב משקפיים על ראש שנראה מאוד דומיננטי ביחס לשאר הגוף שמשהו בו מוזר. בתחילה אני חושב שהוא משותק, ידיו ובייחוד הימנית תלויה, שמוטה, רפוסה, חסרת חיים, צווארו נוטה בזווית חזקה קדימה, הכתפיים משוכות חזק מאוד לכיוון האוזניים, כל אזור הסגמנט של החזה העליון והצוואר משוכים למעלה ואסופים פנימה, מהכתפיים ומטה – הכול שמוט וחסר חיים, משדר שבריריות מסוימת, חוסר אונים. דיכוטומיה כזו בין ראש פעיל ודומיננטי וגוף מנותק וחסר חיים יצרה אצלי בתחילה את התחושה שגופו משותק. לוקח לו כמה רגעים להתארגן וניכר שהוא מתרגש. הוא מתחיל לדבר בקול מהוסס משהו, עולה ויורד כאילו הוא נמצא כאן ולא נמצא כאן גם יחד, מדבר אל הקהל ומדבר אל עצמו. הוא משתף אותנו בכך שלעולם לא דיבר על המלחמה, ארבעים שנה עברו וכעת לראשונה הוא בוחר לדבר! הוא מתחיל לשתף פריימים וסצנות מהזיכרונות שלו מימי התופת שהשתתף בהם בעודו בן עשרים ושתיים. יש שקט רב בקהל ורטט של האספות והתרגשות עובר בין האנשים, אני מתרגש וכואב בעודי מקשיב לקולו המתאר את ארעיות החיים והזילות שלהם בשדה הקרב. להבדיל מאיש שירותי הביטחון שנאם לפניו וסקר בצורה קוהרנטית ומאורגנת את המלחמה והשפעותיה הצבאיות, הפוליטיות והכלכליות על מדינת ישראל, הפרופסור משתף בחוויה אישית הרבה יותר ומסודרת הרבה פחות, חוויה של חייל במלחמה – מציאות של נתק מוחלט, היגררות ממקום למקום, חוסר שליטה או הבנה של מה שמתרחש סביב ומזל טהור שמציל את חייו שוב ושוב. הוא מצליח לגעת בי בפשטות ובכנות של דבריו, באותנטיות של החוויה כאשר אני רואה עד כמה המעמד קשה לו וחשוב לו. הוא מעביר היטב את חוסר האונים של החייל במלחמה, את הבלבול האיום והעלמות היכולת להרגיש מאחר והכול מסביב מתפוצץ ומת.
גם כאן, אני חושב לעצמי, גופו מייצג נאמנה את צורת ההתמודדות שטיפח על מנת לשרוד אחרי שהכול נגמר – הראש חי אך הגוף מת. אני רואה את הטראומה של המלחמה חיה וקיימת מולי, היא חיה במילותיו, אך יותר מכך בפיצול החריף שבין ראשו לגופו, בין החייל שיצא מהתופת ונכנס לאקדמיה עם כל מה שנשאר בו, נחוש להניח את המלחמה הרחק מאחור. נראה לי שהוא התמודד עם הטראומה דרך הישגיות אקדמאית ולמידה בלתי פוסקת, בעוד הגוף נותר שם בשדות הקרב, מנותק, מת, מודחק. אבחון גופו של הפרופסור יוביל בקלות למבנה סכיזואידי כמעט ארכיטיפי על פי רייך (1933) ולואן (1958) ומבנה קורס על פי קלמן (1985): אך שוב אנו נתקלים בסכנה ובתעתוע שבהגדרות אבחוניות מקדימות ובתוקפנות המסוימת הקיימת באופן אינהרנטי בפסקנותה של המילה הכתובה. לו הייתי נסמך רק על אבחון גופו, לא הייתי מעלה בדעתי שיהיה מסוגל לשאת נאום כל כך רגשי ומקרב מול מאות אנשים.
פרדוקס האבחון
לדעתי האבחון נהפך לכלא מגביל כאשר הוא אינו נעשה על מנת להגביר את היכולת לקרבה, ליצירת קשר דרך הבנה עמוקה יותר של מי שנמצא מולי ומה שקורה לי מולו. האבחון חוטא ומגביל כאשר הוא רואה ומקבע את החסר והחולה ומתייחס אליו כאמת יחידה. הדבר מדגיש בעיני את הקושי המסוים שאני פוגש מול תאוריות מאורגנות ומסודרות שמייצרות מדרג אסטטי ומאורגן של התפתחות ואבחון. הן מיד מעוררות בי ספק עמוק. החיים לא תמיד אסתטיים והמציאות יכולה להיות יצירתית יותר ומגוונת כל-כך בדרכים בהם בני אדם מצליחים לצלוח את מהמורות החיים. עם זאת, כמה מרגיעה האפשרות לתת צורה ושם ברורים למה שאני רואה ומרגיש ואף יותר מהרגעה, אבחון המצב הכרחי בשבילי על מנת להבין את המציאות שבה אני פועל. נראה לי ששני כוחות אלו – הכאוטי הבלתי המאורגן והאסטטי הסימטרי והמאורגן – שניהם גם יחד חשובים, שניהם גם יחד הכרחיים לתהליכי היצירה והחיים.
קריאת מבנה גוף ככלי אבחנתי הינה אחד מהדברים שמייחדים את הפסיכותרפיה הגופנית משאר העולם הפסיכולוגי. הקריאה מאפשרת למטפל לצפות אתגרים שיכולים להופיע בשלבים שונים של הטיפול, לדייק את התמקמותו מולם ולבחור בצורה טובה יותר את סוגי ההתערבות. זו העמדה הקלאסית ואני מוצא אותה חשובה מאוד. קריאת מבנה הגוף באה לתת צורה וסדר, לאפשר למטפל מקום לדרוך עליו, אך בדבקות רבה מדי אליה טמונות סכנות גדולות. הגלויה יותר היא קיבעון, הכנסה של המטופל לתבנית והתייחסות מזווית ראייה של פתולוגיה – מחלה, בעיה שצריך לתקן. כך מוחמץ לו ונמחק חלק נכבד מהיכולת המופלאה של האדם למציאת פתרונות יצירתיים, פרדוכסליים לעתים, למצבי החיים השונים. האמונה ביכולת של הנפש להירפא, להיטיב, יכולה להיאבד ולהישכח והאשליה שאנו כמטפלים באמת יודעים מה היא האמת מתחזקת (חטא ההיבריס).
הפסיכואנליטיקאי התייחסותי דונל סטרן (Stern, 2010), מביע את הנקודה הזו בצורה מאוד מעניינת. סטרן אומנם מדבר על דיסוציאציה, אך נראה לי שבדיבורו על דיסוציאציה ישנו קשר הדוק לקיבעון הטמון בעצם האבחון – משהו מאוד משמעותי נעלם כשאני מאבד את הסקרנות שלי והיכולת לדמיין.
סטרן טוען שהדיסוציאציה חונקת את הרצון לפתוח את עצמנו לשאלות, רצון שבפשטות ניתן לקרוא לו "סקרנות". הדיסוציאציה עושה זאת על ידי כך שהיא לא מאפשרת לאדם להשקיע את המאמץ הדרוש על מנת לנסח את הבלתי מנוסח. טענתו המרתקת והמטלטלת של סטרן היא שדיסוציאציה היא הסירוב הלא מודע להיות סקרן, סירוב לא מודע לראות מעבר למה שאנחנו מצפים מראש ולכן יש הידבקות למוכר ולידוע. לעומת זאת, מצב בו הסקרנות נשארת חיה הוא למעשה עמדה אקטיבית של פתיחות, בזכות פתיחות זו יכול להתאפשר לאדם לראות מעבר ולהפריך את התפיסות המוקדמות שלו ולהחליפן במשמעויות חדשות (סמנה, 2013; Stern, 2010).
בסקירתו את הרצאותיו של סטרן, הפסיכולוג רועי סמנה (2013) מיטיב להגדיר את עמדתו של סטרן: "הדיסוציאציה פועלת, אם כן, על-ידי כך שהיא מונעת את השקעת המאמץ הדרוש על מנת לנסח את הבלתי-מנוסח וחונקת את הרצון לפתוח את עצמנו לשאלות, רצון אותו ניתן לנסח בפשטות כ"סקרנות". במילים אחרות, דיסוציאציה אליבא דסטרן, היא הסירוב הבלתי-מודע להיות סקרנים, לראות מעבר למה שאנחנו מצפים לראות מראש. סקרנות, להבדיל, היא העמדה האקטיבית של פתיחות המאפשרת לנו להפריך את הפרה-קונספציות שלנו ולהחליפן במשמעויות חדשות".
סמנה (2013) מסכם: "נובע מכך, שאחד ההישגים המשמעותיים של טיפול מוצלח יהיה, אם להשתמש בפרפראזה על דברי פרויד3 שהיכן שהייתה דיסוציאציה, שם יהיה דמיון".
טענתו המרכזית של סטרן (2010), שמבטא קולות התייחסותיים מובהקים, היא שאמת יכולה להתנסח רק בתוך הקשרים בין אישיים. התנסחות זו היא דיאלקטית – להקשר בין אישי זה, למערכת היחסים האנושית בתוכה אנו פועלים, יש השפעה רבה על האופן בו החוויה הבלתי מנוסחת (דיסוציאציה) תתנסח או אם התנסחות שכזו תתרחש כלל. לכן, טוען סטרן (שם), שכמטפלים מוטלת עלינו אחריות להסכים לאי וודאות לגבי פרה-קונספציות, ושאי ודאות זו היא הכרחית ומאפשרת למעשה לתפוס דברים באופן חדש. מפגש אמיתי זה יכול להיווצר רק כאשר השלכותיו של האחד פוגשות את ניסיונו של האחר להגיב להן ולשוחח עליהן (סמנה, 2013).
כפי שניתן לראות, סטרן מוצא חשיבות עמוקה בסקרנות, בהרפיה מהאבחון המקבע, בפתיחות לנפש הרחבה של המפגש הטיפולי. מחשבותיו של סטרן מתכתבות לא מעט עם ה"שילוש" הקדוש של אלפרד ביון – אין זיכרון, אין ידע, אין תשוקה, עמדה שלהבנתי יש בה נטייה אנטי אבחונית מובהקת.
סיכום
אני מוצא עצמי מחפש את דרכי הטיפולית בתוך עולם רווי פרדוכסים טיפוליים, אחד המרכזיים שמעסיקים אותי נוגע לשאלת האבחון בטיפול, במאמר קצר זה חלקתי עמכם חלק ממחשבותיי בנושא מורכב זה בו אני מוצא עצמי מחד, מתחבר לאבות המאבחנים, נותן להם את מקומם, לומד וחוקר את תורתם האבחונית, נמצא איתם ביחסים של כבוד, שמח לדעת שהם כאן ושאני יכול ואף זקוק להשתמש במודלים השונים של אבחון שנוצרו. יתרה מכך, עצם קיומם של מודלים אבחוניים המושתתים על הגוף הוא חלק ממה שמקיים את הפסיכותרפיה הגופנית, ממה שמגדיר את עבודתי כמטפל. מאידך אני שואף ומשתדל להרפות מתפיסות מוקדמות ולתת עדיפות לסקרנות על מנת לייצר מפגש אנושי. מפגש בו אני מוכן לא לדעת, מוכן להיות מושפע מהאחר שיושב איתי בחדר, מפגש בין בני אדם בלי קשר לכמה מאובחן כחולה האדם שמולי. אני מוצא זאת כאתגר גדול מאוד, להצליח לקיים מפגש אנושי כאשר האבחון בו הוא דינמי ולא מקובע, כאשר יתכן והמילה אבחון נהיית פחות מתאימה וניתן להשתמש במקומה במילה מודעות למפגש, לשדה הקשר, לנפש הרחבה (רולף בן-שחר, 2013).
חזרה למלחמה:
אבא של יוחאי
לא חזר הביתה.
אבא של יוחאי
לא יחזור הביתה.
אבל אבא של יוחאי
תמיד יהיה
אבא של יוחאי
ככה אמרה לי
סבתא.
ופעם ילדים בחצר שאלו את יוחאי:
"איפה אבא שלך?"
והם היו רעשנים כאילו וגדולים...
שתק יוחאי וחפש,חפש מילים...
וזקף את הראש...
והרכין את הראש...
[יוחאי הוא רק בן שלוש]...
ולבסוף הוא, כאילו, עצם את עיניו
ואמר בקול רך ופלאי:
אבא שלי איננו עכשיו
אני
אבא
שלי.
תרצה אתר (1975), אבא של יוחאי.
אני שמח להשתמש במאמר זה כפתח לדיאלוג סביב פרדוקס האבחון עם מי שמצא שהדברים נוגעים בו, מקוממים אותו, מרגשים אותו, מכעיסים אותו מעניינים אותו ועוד. ניתן ליצור עמי קשר דרך המייל shai.e76@gmail.com.
הערות
-
התייחסויותיי במאמר זה לדמויות שהופיעו באירוע נובעות מתוך חוויתי האישית המשולבת בידע המקצועי העוסק באבחון על פי קריאת גוף מתוך עולם הפסיכותרפיה הגופנית. אני משתמש בהם כדי להמחיש ולחדד נקודות, אך חשוב לי לציין שאינני מכיר אותם ויתכן מאוד שסיפורם שונה מאוד מהסיפור שאני מספר. אבחון מהימן אל לו להיעשות ללא הכרות עם המטופל וכפי שנראה בהמשך המאמר, התעתוע יכול להיות גדול.
-
רייך סיים את חייו בכלא בארצות הברית. הוא נכלא באשמת שווא של העלמת מס, סירב לייצוג של עורך דין ונפטר בכלא ממחלה. הוא נרדף על ידי הרשויות שראו בו קומוניסט מסוכן, ספריו נשרפו ושמו הושמץ. פרטים נוספים על חייו רבי התהפוכות ניתן למצוא בביוגרפיה שכתב מיירון שרף (Sharaf, 1984).
מקורות
Freud, S. (1933). New Introductory Lectures On Psycho-Analysis, Lecture XXXI. In J.
Strachey (Ed.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 22, pp. 1-182). London: Hogarth Press, 1964.
Keleman, S. (1985). Emotional Anatomy. Berkley, CA: Center Press.
Laing, R. D. (1960). The Divided Self: A Study of Sanity and Madness. London: Tavistock.
Lowen, A. (1958). The Language of the Body. New York: Macmillan.
Reich, W. (1933). Character Analysis. New York: Noonday, 1972.
Reich, W. (1948). The Discovery of the Orgone (Vol. 2): The Cancer Biopathy. Kildonan, Isle of Arran: Banton, 1998.
Reich, W. (1973). The Function of the Orgasm (V. R. Carfagno, Trans.). London: Souvenir Press.
Reich, W. (1979). Selected Writings. New York: Farrar, Straus & Giroux.
Sharaf, M. (1984). Fury on earth - biography of Wilhelm Reich. London: Arrow.
Stern, D. B. (Ed.). (2010). Partners in Thought: Working with Unformulated Experience, Dissociation, and Enactment. Hove: Routledge.
Totton, N., & Jacobs, M. (2001). Character and Personality Types. Buckingham: Open University.
אפשטיין-אביטל. ג. (2013). 1973 הקרב על הזיכרון. שוקן.
אתר, ת. (1975). מלחמה זה דבר בוכה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
סמנה, ר. (2013). האומנם אלו מים? - סקירת הרצאותיו של פרופ' דונל סטרן בכנס "חוויה לא מנוסחת - מחשבות על הלא מודע ההתייחסותי". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ביום שישי 20 ספטמבר 2013, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=2938
רולף בן-שחר, א. (2013). אנטומיה של טיפול – פסיכותרפיה גופנית. חיפה: פרדס.
אשמן, ת. (2006) טיפול בגברים המתנהגים באלימות במשפחה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ביום חמישי 7 בנובמבר 2013, מאתר מאמרים: http://www.articles.co.il/author/557
אשמן, ת. (2010) 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה'- על מורשת הדיכוי הגברי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ביום חמישי 7 בנובמבר 2013, מאתר מאמרים: http://www.articles.co.il/author/557
------
לקריאה נוספת:
הענן והקופסה - הנכחה גופנית משולשת / מאמר מאת אורית קלפיש כהן
