היונה מתה

מי אמר שדווקא היונה תביא את השלום?

היונה לא יכולה להביא שלום, כי היא חלשה מדי, שברירית מדי, ומבית הרוס.

שנים מצלמים אותה בפוסטרים עם עלה של זית, ומצפים ממנה שתבשר לכולם שנגמרה המלחמה.

איזה מן נוח זה, ששולח ייצור כלכך שברירי ללקט שברי תקווה בעולם הרוס ומבולבל? נוח שכזה, בוודאי היה לו נוח לשלוח דווקא את היונה לחפש אחרי מנוח.

אבל היא מתה. היא לא חזרה לתיבה אלא צנחה מורעבת ומיואשת, צורחת מכאבים ובודדה כלכך.

שנים חיפשה מרגוע ומנוח. אבל מן התיבה העיפו אותה, והכל בחוץ היה כך כך מוצף, ובסופו של הקרב מצאתי אותה ללא רוח חיים. עטפתי אותה בעדינות בשקית ניילון וזרקתי אותה לפח.

לא יונה תביא לנו את השלום.

אנחנו נביא אותו, בכוחות עצמינו. ונפסיק להתלות בסמלים ובסיסמאות ובמשלים ובטקסים ממלכתיים.

כי ליונה נמאס לסמל את השלום.

את השלום לא מסמלים.

השלום הוא אחדות הניגודים. אותו מצב בו כל ההפכים שקיימים בעולם מתקיימים ביחד, בגוף אחד. ושלום אמיתי יכול להווצר רק מתוך מפגש בין הניגודים שיש בנו ובעולם.

רק מתוך מפגש עם הפחד- יבוא הביטחון

רק מתוך חוויית הטירוף- ניתן למצוא את השפיות

ואולי גם בתוך כל אהבה- צריך למצוא שנאה.

וכך, מתוך המהומה, יפרוץ עלינו השלום.

בתקווה ובתפילה לשחרורו של גלעד שליט ולסיומה של מלחמת עופרת יצוקה

תמי.