הפסיכוזה היא יציאה מהדעת, וחווית העולם באופן שונה מהחויה הרגילה, הרציונלית והמקוטעת.

בזמן פסיכוזה חוויתי את עצמי כחלק מרכזי מהאנושות. לא הרגשתי הפרדה ביני לבין מי שסובב אותי, ולא היה כל כך משנה אם מדובר בילדים, מבוגרים, שירים המושמעים ברדיו או שלטי חוצות. כל העולם דיבר אלי, התחבר עם מחשבותי, חיבור שהיה בו קשר עם המופלא והאלוהי.

הרבה מאד חוכמה מצאתי כשיצאתי מהדעת. חוכמה לגבי עצמי, וחוכמה לגבי העולם. עד היום מלוות אותי מחשבות ותובנות אליהן הגעתי כשהייתי פסיכוטית. ועד היום אני מנסה לעשות גשר בין החוויה הפסיכוטית לבין החשיבה הרציונלית ה"שפוייה". גשר שיאפשר לי ולעוד אנשים שחוו את החוויה המופלאה הזאת, להבין טוב יותר מה קרה לנו, ולתת למי שלא חווה זאת כלים פחות לפחד מן השיגעון ולדעת יותר איך להבין אותו.

לדעתי להשתגע זה להיות באיזה שהוא מקום בתוך מקום של חלום. כאילו גם לעולם ולא רק בתוך האדם יש מודע ולא מודע, וכשאת משתגעת את בעצם חווה את הלא מודע שלך הפרטי והקולקטיבי, כאילו הם בעצם המציאות האמיתית.

מופלא הוא בעיני שכל אדם שחווה פסיכוזה חושב מחשבות על עצמו שהוא משיח, אליהו הנביא, משה רבינו- דמות של נביא או גואל שנשלח להציל את האנושות ולחנך לאהבת הזולת ולעזרה הדדית. האם זו מחלה לרצות לגאול את האנושות? לפי הפסיכיאטריה, כן. לפי היהדות- דווקא לא. ואני מצאתי את עצמי בין שני הקטבים הללו- בין היותי פסיכולוגית שעובדת עם פסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש, שראו אותי נסערת ושמעו את דיבורי ונבהלו ואמרו לי שאני פסיכוטית, לבין היותי אישה מאמינה מאז ותמיד שמחפשת את האלוהים לא רק בשמיים ובספרים אלא גם באדם.

כשהייתי פסיכוטית, מצאתי נחמה בדת. הדת שלנו לא מפחדת ממילים כמו גאולה ומשיח. הדת שלנו כותבת לנו שיבוא יום ויבוא משיח, ואף על פי שיתמהמה, אנו מצווים לחכות לו, שיבוא. והנה, מגיעים המשוגעים. משוגע אחרי משוגע מכריז על עצמו שהוא משיח, ואת כולם שולחת הפסיכיאטריה לטיפול תרופתי ולמעקב פסיכיאטרי.

כמה שאנחנו פוחדים מהשיגעון. מאיבוד השליטה, מהתוהו ובוהו הנשמתי הזה, מהעוצמות הרגשיות שהוא מעורר בנו ובסביבתינו. רק לא להשתגע. כמה אנשים פוחדים לצאת מהדעת.

אבל אני השתגעתי. לא פעם ולא פעמיים. והתעקשתי שלא יסממו אותי כל כך מהר בתרופות. ומתוך כך יכולתי לחוות את השיגעון במלואו. לחוות אותו וללמוד ממנו, לדעת איך להרגיע אותו גם ללא תרופות הרגעה, ולדעת גם איך להמשיך במקביל לנהל חיי משפחה, לעבוד, ולא להתנתק מהחברה.

אני האמנתי לפסיכוזה שלי. האמנתי שהנבואה ניתנה לשוטים, לנשים ולילדים. כפסיכולוגית של ילדים תמיד הקשבתי לחוכמתם וראיתי עד כמה הם יכולים ללמד אותנו את האמת. כאישה למדתי כמה חכמת הבטן הנשית יכולה למצוא ולגלות אמת במקומות שהשכל הישר והרציונלי לא מצליח. וכשוטה- משוגעת, האמנתי שהמחשבות הפסיכוטיות שלי יש בהן אמת. שאנחנו מסוגלים להביא לכאן שלום אחרי כל המלחמות ולחיות כאן כולנו בשמחה ובאהבה, גם בלי הדם שנשפך ומחבר אותנו זה לזה בחבלים של כאב ושל שכול.

אני מאמינה שיש אמת בפסיכוזה, וצריך להקשיב לה ולא להשליך אותה לפח עם ספר האבחנות הפסיכיאטריות. להקשיב גם לתוכן וגם לעוצמה ואז אולי אפשר יהיה להגיע להגיד את הדברים גם בלי הסבל והבילבול וההצפה המאפיינים את המצבים הפסיכוטיים. אם אדם פסיכוטי יחוש שמקשיבים לו ומאמינים לו ולא ישר נלחצים ושולחים אותו לקבל טיפול תרופתי, יתכן מאד שניתן יהיה למצוא דרכים להרגיע, להחזיר את השינה, להחזיר את הגוף לאיזון אחרי ההתגלות הגדולה והמאירה הזאת שנקראת פסיכוזה.

חזרתי מהפרדס, וגיליתי המון חכמה.

האם קהיליית פסיכולוגיה עברית רוצה לשמוע מה גיליתי? אני לא בטוחה. אנשים פוחדים משינוי. פוחדים מפסיכולוגית עם אבחנה של מניה דיפרסיה שעברה משבר פסיכוטי כאן באתר לפני עוד מעט 5 שנים. פוחדים להחזיר אותי שוב לפורומים הסגורים המקצועיים מתוך חשש ששוב אצא מהדעת ושוב אציף ושוב אלחיץ. הסביבה היא פוסט טראומטית. חשוב לנו להיות בשליטה, לתת לראש למשול על הלב.

הפסיכוזה שלי ויתרה על הראש ונתנה ללב שלי להוביל אותי. הלב שלי הוביל אותי אז לאיתמר לנחם את משפחת אשרי על רצח אליהו אשרי זכרונו לברכה. כולם אמרו לי שזה מעשה של טירוף ללכת לנחם אבלים בשטחים. אולי זה מעשה של טירוף בשביל אנשים מהשמאל הפוליטי. אבל עבור המשפחה באיתמר הביקור שלי היה מאד מרגש ומנחם, כי הייתי ה"חילונית" היחידה שהגיעה אליהם אז. וזה היה להם חשוב לראות שלא רק הציבור הדתי משתתף בצערם, אלא עם ישראל כולו, על כל גווניו.

ממש כשם שלא רק הציבור השמאלני- חילוני משתתף בדאגה הגדולה לגלעד שליט ובלחץ לשחרורו. לאוהל המחאה בירושלים מגיעים אנשים דתיים רבים, שאומרים פרקי תהילים, מתפללים לשחרורו, וחותמים על העצומה לראש הממשלה.

הפסיכוזה שלי שלחה אותי למשפחה באיתמר. הלב שלי שלח אותי לאוהל של משפחת שליט. וכל האדם השלם שאני, לב וראש, במקום שבו הלב והראש מתחברים, כותב לכם כאן בפורום היחיד באתר הזה שנשאר פתוח לכולם. פתוח בלי הרשאות מקצועיות, בלי תעודות ובלי מסמכי שפיות. כי במלחמה יש מקום לכולם. חבל שבעיתות "שלום" אנחנו מתכנסים שוב בחבורות סגורות ואליטיסטיות, חוסמים את עצמינו מפני האמת שניתן לשמוע משוטים, נשים וילדים.

המלחמה ההיא עדיין לא הסתיימה. גלעד שליט עוד יושב בשבי. ועד שישוחרר חובה עלינו להמשיך ולפעול כאיש אחד ללחוץ על הגורמים הפוליטיים ולהתפלל ליושב במרומים, כדי שגלעד יחזור חי לביתו ולמשפחתו, וכולנו נוכל להמשיך בחיינו עם לב קל יותר, תקווה ואמונה.

עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן.

תמי.