היי לכולם.

מאחר ולא הצלחתי להרדם, יצאתי לסיבוב התעדכנות בחדשות. למען האמת בימים האחרונים נמנעתי מלעשות את זה. מעבר לדאגה הכנה לראש הממשלה, לא חשתי צורך להתעסק בנבכי מוחו, ובמה שקורה בדיוק בפיתול הצידי של הקורטקסט הפרונטלי שלו...

סיבוב קטן בנט, העלה בי תחושות קשות. החל מ"הספדים" טרם זמנם וכלה בתיאורים מפורטים שמנסים לדמות את המצב הנפשי שבו צפוי אריק שרון להמצא עם התעוררותו.... למה???? אני חושבת שהיה שם המון מידע שהייתי מעדיפה לא לדעת. אני מבינה כעת שכשהוא פרוש תחת כותרות צעקניות - קשה שלא להתפתות לקרוא אותו....

ראש הממשלה, כל עוד אינו מתפקד ככזה - הוא אדם פרטי. מאחר וסמכויותיו הועברו לאיש אחר, אני לא חושבת שיש לגיטימציה לעיסוק הבלתי פוסק במצבו הבריאותי. מעבר לשאלה, בבוא היום, אם ירצה לחזור לתפקיד ציבורי (בע"ה שיגיע למצב שיאפשר לו לרצות זאת), אין עניין לציבור לדעת איזה צינור מוחדר בכל רגע נתון לגופו של ראש הממשלה. נדמה לי שבמדינת ישראל יש חוק של חיסיון מידע רפואי שניתן להפר אותו רק במגבלות מאוד נוקשות. האם לא הגיע הזמן להפעיל את הנוקשות המגבילה הזאת גם לגבי ראש הממשלה?

באופן ציני ביותר, בשעותיו הקשות של אריאל שרון, כשהיה במצב קריטי וכולם חיטטו בגופו, עלתה בי אסוציאציה קשה למצב של: "ביזוי המת".  אז נכון, שלשמחתי הוא לא מת, אם כי לפי כמות ההספדים בעתונות, אפשר היה להתבלבל - אבל אני חושבת שאיסור ביזוי המת נובע מרצון להמנע מפגיעה בכבודו וברגשות משפחתו (נכון ר' מושון?).

ומה עם החי? האם אדם חי שנמצא במצב של חוסר אונים ותלוי בין מוות לחיים - אין משמעות לשמירה על כבודו שעה שאינו מסוגל להגן עליו? האם משפחתו ששרוייה בתפילות ונקרעת בין יאוש לתקווה לא זכאית להתחשבות דומה? במקרה שאדם נתון בסכנת חיים, הם התעסקות בנבכי מצבו הקריטי לא יכול להפוך את הסיטואציה ל"ביזוי המת שבדיעבד" (במידה שיש סבירות גבוהה שיאבד את חייו בעקבות המצב הזה)? האם לא אמורה להיות התערבות הלכתית בנושא?

ושאלה אחת נוספת, קשורה אולי לחדוות אי-הידיעה שהזכרתי קודם לכן. היא קשורה לצורך שלנו להרגע מזה שאנחנו יודעים מה קורה אבל "נהנים" ממנה גדושה של הסטריה מלובה שמסופקת לנו בחסות העיתונאות. כתלמידת תקשורת לשעבר, אני יודעת שה"אקלים" התקשורתי שבו אנחנו חיים יוצר סטנדרטים מסויימים שקשה ל"רדת" מהם. כמי שעוסקת בתחום בריאות הנפש, אני חשה שגם העיתונות וגם צרכיניה נכנסו לסיחרור של התמכרות לאספקת/ צרכנות מידע שקשה לצאת ממנו.

אני מניחה שעיתונאי / איש תקשורת, גם אם היה רוצה לשנות את המצב היה נתקל בדילמה קשה מאוד: מה התפקיד שלו ולמי נתונה נאמנותו? האם המנעות ממתן מידע מסויים (חוץ מפגיעה בפרנסתו - כי מישהו אחר מיהר ופרסם אותו בערוץ אחר) - מייחסת יותר או פחות כבוד ללקוחותיו? האם עליו להחליט בשביל הלקוח ש"עד כאן" והוא צרך מספיק וכעת עליו לעבור למשהו אחר (כמו בר-מן שמסרב לתת עוד משקה לשיכור?) או האם הוא אמור לספק את המידע ולסמוך על הצרכן שבאיזה שהוא שלב ישים את הגבול? האם לא כדאי להגביל את המנה המומלצת מראש/ למתן אותה בהסכמה הדדית? במילים אחרות - כיצד נמנעים מהשתוללות ההסטריה, מבלי לפגוע במתן המידע או בחופש הביטוי?

נתי