ככל הילדים, תמיד סמכתי על שיטות מחקר. אני זוכר את אמי מכינה עוגיות, ואת ריחן המתוק מגיע לחדר המשחקים. מיד נמשכתי לתצפית מעמיקה בתהליך האפיה (לעיתים, מחקר איכותני עדיף על מחקר כמותני, במיוחד כאשר קשה לכמת את אובייקט החקירה). די מהר יכולתי להסיק שהריח מגיע מהקופסה הלבנה בפינה, זו עם החלון. שמתי פעמי לשם להמשך החקירה, כשאימא צעקה "זה חם!". ברגע שלא השגיחה הדבקתי את ידי לחלון והזדעזעתי מכאב. היה לי חשוב לבדוק שישנה מהימנות בין שופטים, וששנינו מסכימים שהתנור חם. עכשיו לא היה לי ספק לגבי תוקף מסקנתה של אמא: הכוויות באצבעותיי היוו קריטריון לכך.

מאוחר יותר, אבא הגיע והתחיל במשחק החביב עליו- "מה בקופסה". זה היה משחק שנועד לפתח יכולות דדוקטיביות. כל חורף אבא היה עוטף חפצים בנייר צבעוני, ושם אותם מתחת לעץ שהיה מביא במיוחד לשם כך. אנחנו היינו צריכים להסיק מה הם החפצים. במהרה פיתחתי מיומנויות הסקה: הייתי מנער ולוחץ את החבילה על מנת להבין מה נמצא בתוכה. למשל, מתוך הידיעה שבגד אינו משמיע קול, ידעתי בוודאות להבדיל בין הפעמים בהם זכיתי בסוודר חדש לחורף ובין הפעמים בהם הרעש מהקופסה בישר על כך שאמא גיוונה בצעצוע חדש. אחותי, לעומת זאת, העדיפה גישה אינדוקטיבית, והיתה מסירה את נייר העטיפה, מציצה, ולאחר כן מדביקה אותו כפי שהיה קודם לכן. כשבא הרגע לנחש מה מסתתר בפנים, היא היתה נותנת תחזיות מדויקות להדהים.

בנוסף, ריטואל חורפי זה לימד אותנו הרבה על דגימה. אבא היה מרשה לכל אחד לפתוח חבילה אחת בערב חג המולד. זו היתה החלטה חשובה, שכן נגזר על שאר החבילות לחכות לבוקר החג. אני בדרך כלל הייתי מארגן את החבילות על הרצפה, עוצם עיניים ובוחר אחת מהן. חשבתי שדגימה אקראית פשוטה היא השיטה הטובה ביותר לגשת למשימה, שכן בדרך זו לכל חבילה היה סיכוי שווה להיפתח בערב החג. אחותי, לעומת זאת, העדיפה שיטה לא הסתברותית- היא היתה פותחת את החבילה הגדולה ביותר. לעיתים אבי היה מניח סוכרייה יחידה בקופסה ענקית, על מנת לתסכל אותה, כך שברוב המקרים השיטה שלי הניבה מדגם מייצג יותר.

זיכרון אחר שלי עוסק בחשיבותה של אופרציונליזציה. מניסיון למדתי שדעותיהם של הורי היו שונות משלי, כלומר שיש לנו אופרציונליזציה שונה למושגים מופשטים. על פי אבא, למשל, זמן איכות מעולם לא כלל להתגלגל בבוץ או להיאבק על הדשא. הוא החשיב דיונים ארוכים בארוחת הערב כזמן איכות. כל פעם שהוא היה אומר על משהו "אתם תראו, זה יהיה כיף!", הייתי שואל "ואיך אתה עושה אופרציונליזציה לכיף?". לעיתים, תגובתו היתה אלימה משהו (ולמרבה האירוניה, הוא תמיד היה אומר שלו זה כואב יותר, מה שגרם לי לתהות לגבי האופן שבו הוא עושה אופרציונליזציה לכאב).

אחותי ואני אהבנו מאד בחינת השערות. היינו לוקחים טענות מקובלות, ומעמידים אותן לבדיקה אמפירית. הטענה, למשל, שממתקים מזיקים לשיניים- הסברתי לאימי שעליה לקנות לנו ארגזים של ממתקים, ואני ואחותי התנדבנו להיות נחקרים. אמי טענה שמחקרים קודמים ביססו קשר סטטיסטי בין אכילת סוכריות ונזק לשיניים, אך אני ואחותי הטלנו ספק בתוקף החיצוני של מחקרים אלה. האמנם ניתן להכליל מסקנות אלה על כלל האוכלוסייה, בכל מקום ובכל זמן? רצינו לשחזר מחקרים אלו. אמי הטילה וטו, וסגרה לנו את הברזים. מזל שהצלחנו למצוא מקור מימון חלופי אצל סבתא.