שלום לכולם.
אני סרטן בן יומיים. קצת כועס שסיגל הצליחה לחשוף אותי. היה לי טוב עם האנונימיות המתוקה.
אני סרטן בן יומיים. ולא מבין. מה הפריע לה, שהיא הייתה צריכה לפריע את מנוחתי. שנים שכנתי בחזה ונהניתי מחום ליבה. לא מבין מדוע לפתע פתאום, קמה לה סיגל והצטלמה בממוגרפיה. ואפילו צעדה לחדר האולטרסאוד כדי לשמוע, ש"זה נראה לא טוב". טוב. זה לא כאב לי. אולי קצת מדגדג. אבל ממש ממש רציתי להמשיך להתכרבל לי בחזה החמים. והיא גילתה אותי.
לפחות הצלחתי לגדול. אני כבר לא תינוק קטן. הצלחתי אפילו לשלוח גרורה לבית השחי שלה. ואפילו הצלחתי להתחלק ל-3 ולקבע שלושה גידולים בחזה. ועוד אחד בבלוטת הלימפה. יותר אני חושב שלא התקדמתי. למרות שרציתי מאד. והיא - מתעלמת. אומרת שזו הכחשה. מנסה להסביר לי, שאמתין בסבלנות. היא עוד תבכה. תטמון את ידיה לצידי ראשה ותקלוט, שאין לה ברירה. אני בחזה שלה.
ובינתיים, מאז שגילתה אותי, אני מבוייש. מתבייש שנחבאתי אל הכלים זמן רב כל כך. אך בעצם, היא זו שאשמה ולא אני. היא הייתה צריכה לעשות ממוגרפיה כבר מזמן. ולא עשתה 16 שנה. ביום חמישי היא דיברה שתלך להתקבל למרפאת שד. לא מבין, היא החליטה לקרוא תגר על קיומי? לחסל אותי? מה היא רוצה מלחמה?
היא מתנהגת כרגיל. צוחקת, עובדת, מתפקדת מצויין. למרות שכבר יומיים היא יודעת עלי. מה קרה לה, השתגעה?
ואני דווקא חושש, שהעובדה שלא באה לכאן, נעוצה בחוסר האמון שלה באנשים. שלחה אותי במקומה. אמרה לי לספר מה היה. והנה כל כך הרבה שורות וטרם התחלתי לספר. ואתם כאן, אולי גם אתם לא תאמינו לה? תחשבו שזו סתם הסתלבטות?...
היא צעדה במדרגות למרפאת השד. לקבוע תור. ביקשה תור מהיר. (לפי הנחיות הרופאה שעשתה את האולטרסאוד). המזכירה במרפאת השד קראה בקול חזק, כזה שכל היושבים במרפאה פערו את עיניים:
"מה את חושבת, שאת חולת הסרטן היחידה בישראל"?
וסיגל פנתה ויצאה בשתיקה את המרפאה. לחצה על כפתור המעלית מטה מבלי לקבל תור. (כי גם הרופאה במרפאת לא מצאה זמן לקבל אותה וענתה בחוסר סבלנות).
בא לי לישון. אני עייף. ניסיתי לשלוח עוד גרורה, ונכשלתי. שמעתי אותה אומרת, שתחסל אותי בכמוטרפיה. שתשרוף אותי בהקרנות. מה קרה לה לסיגל? היא לא מבינה, שאני חזק לא פחות ממנה? יאלללה... נלך לפייט.....
הערה: הכל נכון.
ואני תוהה... מדוע נתנו לה מכתב פיענוח של הממוגרפיה, ושל האולטרסאונד, בלי להפגיש אותה עם רופא? או רופא קופ"ח לפחות? איך נותנים לה ביד את התשובות הקשות, ונותנים לה לטמון אותן בכיס מיום ה' עד יום א', שאולי אז תוכל למצוא מישהו שיסביר משהו על השורות השחורות?... והיא תוהה בקול: "ואם הייתה זו אישה בת 80 ערירית האוחזת בדף התשובות ונותרת איתן בסוף השבוע הארוך"?...
והיא אפילו לא בוכה. ואפילו ליבה לא הולם בחוזקה, (כי הרי אני יודע, אני קרוב אליו. .. ממש נשען עליו...)
היא קוראת לי: "הסרטן שלי". ואני נעלב. אני לא הסרטן שלה. אני עומד בזכות עצמי. נכון. בחרתי בה. אבל יכולתי לבחור במישהי אחרת. או מישהו אחר. (כן. סרטן השד מופיע גם בגברים... )
ואני כמעט מרחם עליה. וכמעט חושב לעצמי, שאולי אקפוץ משדיה ואעלם מגופה. אבל אני מתעשת. הרי כל כך הרבה שנים( כנראה ) היה גופה לי כבית, אז מדוע שאמלט? שאברח? גם לי מגיע מקום בעולם הזה....
..וחוץ מזה... הורי הסרטניים.. אמרו לי, שבני האדם כל כך יהירים... חושבים ש"להם זה לא יקרה" ש"זה קורה לשכן, למורה, לנהג שמסיע אותך, אבל לך זה לא קורה"...
לא?
נו, באמת. כמה פעמים אמרת לעצמך: "ההיא חלתה, כי יש לה רקע גנטי... ולי לא..." או "טוב. אמרתי לה שתלך להיבדק והיא זלזלה... אבל אני לא אזלזל אז לא יקרה לי".... ?.?....
ובכלל, כל המחשבות הללו מבלבלות אותי. ממה היא מפחדת?... הרי אני לא כל כך מפחיד. אני חמוד. לא מגעיל, לא דוחה, אני גידולי חמודי. שמחולק ל-3 חלקים שאוהבים להתפזר. אז מה?
היא אולי חושבת שהיא הולכת למות? אז מה?
הרי כל בני האדם תמיד מתים בסוף. לא?
אז מה זה חשוב כמה עשרות שנים קודם או אחר כך?
נגיד שכן. אז מה? שתחשוב סיגל שלא תזדקן. לא תהיה קשישה בת 80 בכסא גלגלים סנילית....
נגיד שכן. אז מה? האוברדרפט שלה יתחסל... איש לא ידרוש ממנה לכסות אותו...
נגיד שכן. אז מה? היא לא צריכה לחסוך לזמן הפנסיה. היא יכולה לנסוע לה למשל בפעם הראשונה לקפריסין, או
לרומא.. ויכולה אפילו לקנות לה ספה חדשה, או כזה דבר שמנגן מנגינות מופלאות (פטיפון של פעם.. נדמה לי שזה משהו עם דיסקים היום... שיש להם רמקולים)...
קצת מוזר לי לשבת בגופה עכשיו, כשהיא גילתה אותי בממוגרפיה ואולטרהסאונד.
בברכה, הסרטן של סיגל. |