הי לכולם

מספרים בלעג  כי הרוב עובדיה יוסף פסק שמי שיושב בשירותים אינו צריך לדבר עם מי שמחוץ לשירותים. 

מה יש בהם בדקויות הללו שמתייחסים אליהם לפרטי פרטים? הפרעה כפייתית? או אולי דוקא העמקה בדקויות יחסי אנוש, גישה אנאליטית מעמיקה ורגישה.

והנה מצאתי בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא/א

אומרים חכמים...לא יפרד אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה...ומצאנו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.

מה כל כך חשוב בשאלה איך נפרדים אחרי מפגש רעים? מה כאן יש בדקויות הללו?

בשעור שהעברתי בענין, התברר לנו ביחד שפרידה אחרי מפגש משאירה לפעמים ספקות, חששות, אי נוחות. אולי פגעתי? אולי לא ירצה אותי? אולי העלבתי אותו? אולי הבין אותי לא נכון? אולי יחשוף את סודותי? לכן עצם הבירור כיצד להיפרד הופך להיות לטיפול וניקוי יחסים בין חברים.

ועכשיו דמיינו עצמכם שוב מדברים עם חבר מתוך השירותים. מה הוא מרגיש? מה הוא ירגיש אחרי שתצא מהשירותים? מה הוא מרגיש לגבי הכבוד שאתה רוכש לו? לגבי עמדתך  על צניעות וגבולות?

אני מרגיש לפעמים, מעבר למוזרות של דיון בשאלות הללו, שהרבנים הללו רגישים מאד ליחסי אנוש ומנסים בדרכם המוזרה לשפר ולעדן את היחסים באמצעות ניקוי ודיוק יחסי אנוש.

הפסיכותרפיה עושה זאת בדרך אחרת, בדרך של חידודו המודעות והרגישות לרגשות שלנו ורגשות האחר. ואולי גם מודעות לערכי מוסר.

יששכר