אינני זוכר אם פרשת עקידת יצחק כבר נקראה בפרשת השבוע.

אך בעקבות קישור באינטרנט שהגעתי אליו - נזכרתי שוב בדילמה הישנה, בעניין פרשת "עקידת יצחק", או במילים אחרות: מתי "התמסרות לרעיון" עלולה להפוך להורות לקויה.

 אני מעלה את הנושא כאן לא כ"קינטור" לדת אלא כדילמה, כשאלה כנה.

מחד גיסא, כזכור, אברהם, שהיה אדם מאמין,  צווה לקחת את בנו - יחידו - לעקוד אותו ולהעלותו לעולה.  אברהם לא פקפק בהוראה, לא ניסה להתווכח, אלא הלך ועשה.  דרך זאת  מתיישבת עם אמירות נוספות ביהדות,  כדוגמת "נעשה ונשמע".  בלהט האמונה והמסירות לרעיון היה  אברהם מוכן להקריב את חייו של בנו.

מאידך גיסא, לפי אמות המידה האנושיות  המקובלות (לאו דווקא ה"מודרניות") , מדובר למעשה בהורות לקויה.  בהתמסרות של אדם לרעיון באופן טוטלי, עד כדי מוכנות להקריב חיי בנו.

לא אכנס כאן לדיון דתי.  שאלתי היא - האם קיימת ביהדות לגיטימציה להזנחה או להורות  לקוייה  מסיבות מצפוניות, וכיצד הדברים מתיישבים.

תודה מראש למשיבים.

דני 

בקישור למטה:  סיפור עקידת יצחק.

http://www.mechon-mamre.org/i/t/x/x0122.htm