האדם והטבע

א"ד גורדון

עלם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ואין חקר,– טבול, בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בתי נפשך לזרם החיים והאור–חיה!  חיה בכל אטומיך, חיה חיי עולם!  חיה–וראית  כי  עוד  יש  מקום  לאהבה,  לאמונה,  לאידיאליות,  ליצירה!  ואולי מי יודע?–אולי עוד ישם עולמות שאין לך אפילו מושג עליהם!..

הצווי המוחלט של הטבע האנושי, של רוח האדם הוא איפוא לא זה המנסר בזמננו בעולם הקלטורי: 'דע את הטבע וחובבהו!' כי אם זה, שאין קולו נשמע כלל בעולם הקלטורי, זה המנהם כיונה בתוך הנפש המחפשת, המתחבטת כצפור בכלובה הצר מחוסר חיים:

חיה את הטבע!..

אולם כיצד חיים את הטבע?

והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש–לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה.  ומצאת עונג בכל עבודה, אשר תעבוד, ובכל מעשה, אשר תעשה, כעונג אשר אתה מוצא באכילה והשתיה.  ושמת לבך ביום ההוא להנעים ולהטעים את עבודתך, כאשר הנך שם לב היום להנעים את מאכלך, וכאשר הנך שם לב היום להרבות את פרי עבודתך–את הכסף.  וידעת לעבוד די סיפוקך בכל יום. לא תגרע ולא תוסיף.  אבל יתר כל תשים לב לעבוד כל עבודה וכל מעשה בתוך הטבע, בתוך העבודה העולמית, בתוך החיים העולמיים והמרחב העולמי.  כן תעשה את עבודתך בשדה וכן תעשה את עבודתך בבית.  כי כך תבנה את הבית.

והיה בעבדך את עבדתך, והיה בעיניך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע–עובדים.  ולב אחד לשניכם ורוח אחת.  ואמרת ביום ההוא: יפה הוא הטבע בפניו, אבל יפה שבעתיים ברוח חייו, בעבודתו.  והיה בעמדך רגע ליישר את קומתך ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אויר לנשימה, והרגשת, כי שואף אתה אל קרבך עוד דבר-מה, דבר-מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא, אבל אשר יפרה את הרגשתך ואת מחשבתך, אשר יוסיף חיים ואור לרוחך.  והיה יהיו לך רגעים, אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין-סוף.  אז תיאלם דומיה.  לא רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחילול הקודש, ואף גם המחשבה.  והשגת את סוד השתיקה וקדושתה.  והרגשת דבר, אשר אין לבטאו רק בעבודה. ועבדת בכוח, בעוז, בשמחה.  ושמעת בת-קול יוצאת מתוך עבודתך ואומרת: 'עבדו, בני אדם, כולכם עבדו!'  וידעת אז והשיבות אל לבבך, כי יש בעבודה אוצר רוח כזה אשר אתה רואה רק אפס קצהו, רק צד אחד, רק פינה אחת, וכולו לא ייראה רק לעיני כל הרואים, אשר יביטו עליו מכל הצדדים… ואחרי הבת-קול–הטבע עונה: 'אמן'–לאמור: עבדו, בני אדם! אל תקטן עבודתכם בעיניכם–אני אתן לכם עבודה! והשלמתם את אשר החסרתי, למען השלימי אני את החסר לכם…

ואהבת ביום ההוא את כל הנמצא, ואהבת את האדם, ואהבת אף את עצמך–כי יהיה לבך מלא אהבה.

והאמנת בעצמך, והאמנת באדם, והאמנת בכל אשר יש להאמין–כי תהיה כולך מלא חיים.

והיתה הרגשתך ומחשבתך, והיתה רוחך כמעין המתגבר–תמיד חדשה, תמיד שלך.  אף את כל עצמך תרגיש, והנה הנך תמיד חדש, תמיד שלך.  כן תהיה בעיניך וכן תהיה בעיני אחיך–כי יהיה מקורך ברוך, ו'שמן למאור' לא יחסר.

ולא יהיה  ביום ההוא האדם על האדם למשא, אשר ישא אותו הנושא שעה אחת–וייעף. כי אח יהיה האדם ביום ההוא לכוכבי השמים ולרמש הארץ, כי יהיה די שמים בנפש איש ואיש ודי ארץ, וגדול יהיה מסלולו.  והיה די מרחב לאיש ואיש ודי מרחק בין איש ובין רעהו אשר לא יפול איש על רעהו ואשר ימשוך איש את רעהו תמיד, תמיד.

וידעת ביום ההוא, בן אדם, את הטבע, כי יהיו עיניך וכל חושיך די גלויים, לבך די פתוח, מוחך די עמוק; אבל תדע גם את החיים–והבינות את הטבע.  ולא יהיה עוד ביום ההוא אור חכמתך ומעדך אורקר ונורא, כי יהיה אור חי, שופע מכל העולמות.

וידעת ביום ההוא, בן אדם, כיצד חיים את הטבע–כי תרצה לדעת…

הביא

יששכר