פרשת השבוע למבוגרים וילדים, לשיחה במשפחה ובין חברים.

פרשת שמיני ספר ויקרא פרקים ט' – י"א

חילוני ודתי, להבדיל בין קודש לחול, בין שייכות וניכור

   הנה אחד הפסוקים המגדירים את החילוני. ויקרא פרק י (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד משֶׁה: מרי דגלס אנתרופולוגית חשובה שנולדה ב1921 כתבה שני חיבורים חשובים: "טוהר וסכנה", שפורסם באנגלית ב1966, ופירוש לספר ויקרא. לטענתה, ההבדלה בין הקודש לחול בין הטמא לטהור היא מצבור של סמלים, מנהגים, טקסים וערכים המגדירים את החברה. חילוני על פי הגדרה זו הוא זה אשר לא מקבל על עצמו להגדיר את עצמו כשייך לחברה מסוימת על פי סמליה, מנהגיה, טקסיה וערכיה.

  ניתן גם לראות בהבדלה זאת בין קודש לחול, את הגבולות שמגדירים את האני לא רק כפרט, אלא גם כחלק מחברה אליה הוא משתייך. מעשי הקדושה הם המעשים שמזהים אותי עם משפחתי, סביבתי ועמי, והיותי שייך למין האדם ולתבל כולה. זהו חלק מתהליך בניית זהות עצמית. לדוגמא בעל מקצוע בתחום מסוים ישאל את עצמו כמה הוא מזדהה עם סמלי המקצוע ומנהגיו ומאיזה רגע הוא מוציא עצמו מן הכלל, כמו אותו הרשע מההגדה? "רשע מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת, לכם"  "לכם", ולא לו.  ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו:  "בעבור זה, עשה ה' לי, בצאתי, ממצריים" "לי", ולא לו; אילו היה שם, לא היה נגאל. על פי פסוקים אלו, הדרך אל החירות האישית עוברת דרך המוכנות להזדהות במידה מסוימת עם החברה שבה אתה חי.

   ממשיכה מרי דגלס וטוענת כי חוקי הכשרות הם חלק ממערכת האבחנות והסמלים שהחברה מייצרת כדי להבחין בין טוב לרע כלומר הם גם מגדירים את ערכי המוסר בחברה. וכך מחוברים גוף, נפש וחברה. לטענתה מנהגי התרבות בחברה מסוימת, אמורים להיות מותאמים לחבריה. על פי דברים אלו החילוני הוא זה אשר אינו מצליח לחוות את ההתאמה לחברה בה הוא חי, או במילים אחרות מנוכר.

   חלק מהחברים מוצאים דרך להיות מותאמים. חלק יישארו ויהיו בלתי מותאמים וירגישו אי נוחות מתמשכת. חלק ינסו לשנות את כללי התרבות ואת עצמם כדי להרגיש מותאמים יותר וחלק יפרשו ויעברו לתרבות אחרת. מצב דומה חווה כל פרט במשפחה. ניבחן את עצמנו בהקשר למסגרות החברתיות אליהם אנו משתייכים, באיזה מצב אני נמצא מתואם, בלתי מותאם, נאבק או בדרך לפרוש?

   האם התרבות היהודית כוללת בהכרח אמונה באלוהים? על פסוקי אלו בויקרא לא בהכרח! אבל ההבדלה בין הטומאה והטוהרה מאפשרים לקבל את מצוות אלוהים או במילים אחרות מאפשרים לחוות חוויה של קשר עם אלוהים. ברווח שנוצר בין הטמא לטהור בעולם הארצי תתכן פגישה עם העליון. האפשרות לראות את במציאות את הטמא ואת הטהור מאפשרת לנו להבחין בניצוצות שמימיים, " להיות לכם לאלוהים..."

   הרצל הבין זאת ודיבר על כך בנאומיו ובכתביו. כותב לנו חגי בן ארצי במקור ראשון בתשמ"ד על הרצל "...המשותף להרצל ולכל אבות הציונות האחרים: ברל כצנלסון,  זאב ז'בוטינסקי, דוד בן-גוריון - הוא ראיית התרבות היהודית, שבמרכזה התנ"ך, כיסוד החיים הלאומיים וכתנאי לקיומה ולהתפתחותה של המדינה היהודית. יתרונו של הרצל היה בכך שהוא דיבר לא רק על "תרבות" אלא בעיקר על "אמונת אבותינו". מתוך נאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון "אנו הבנים השבים הביתה... הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים... הציונות לא באה ליצור עם חדש וגם לא להעלות רעיונות חדשים, אלא להגשים חלום ישן של עם עתיק, לשוב למולדתו ולבנות בה מחדש את חייו על בסיס תרבותו המקורית... מבחנה העליון של הציונות היא  ביכולתה ליצור קשר הדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר... כל אגודה ציונית תתלכד מסביב לרב... הרבנים יהיו הראשונים שיבינו את הרעיון הציוני וילהיבו בשמו את קהילותיהם"

   הוגי הדעות של ראשית הציונות והמדינה הבינו את המסר בויקרא פרק יא (מה) כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: עם ישראל שעבר כור היתוך בגלות ארוכה, ששב לארץ ישראל וחי את רצף המסורת התרבותית אמור להתנהל כך שכל פרט ופרט בו ירגיש מותאם סביבתו. אי ההתאמות מזמינה את מנהיגי האומה וכל פרט פרט, לעסוק בתיקון עצמי ותיקון הסביבה למען חיים משמעותיים יותר אישיים ולאומיים..

שבת שלום

יששכר