פרשת השבוע למבוגרים וילדים, לשיחה במשפחה ובין חברים.

פרשת צו ספר ויקרא פרק ו' – ח'

אש התמיד

   אלוהים מצווה את משה ובני ישראל לאמור: (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: (ויקרא פרק ו) אש התמיד לא אמורה לכבות לעולם, אך יש ללבות את האש ולפרנס אותה. יש באש הזו הבטחה ויש בה ציווי. הציווי הוא לשמור על האש ולהזין אותה. ההבטחה היא שמדובר באש שהיא מקור חיים.

חורבן הבית, האם האש תיכבה סופית?

   ביאליק ב"מגילת האש" מספר לנו על הימים שמיד אחרי חורבן בית המקדש והפסקת העבודה בו. מלאך מציל את אש התמיד. "וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ, וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם. וַיְּמַהֵר וַיָּעָף מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּמַחְתַּת אֵשׁ בְּיָדוֹ, וַיֵּרֶד עַל-חָרְבוֹת הַר הַבַּיִת, וַיֶּחֱרַד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּחְתֶּה אֶת-שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן-הַיְּקוֹד, וַיִּפְרֹשׂ כְּנָפָיו וַיָּעֹף... וְהַמַּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם עָף אֶל-מְקוֹמוֹ לִשְׁמֹר אֶת-הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם כְּשֶׁשָּׁמָר; וְאוּלָם עֵינָיו עָמְקוּ וְעָגְמוּ מִשֶּׁהָיוּ, וְעַל-לִבּוֹ וּשְׂפָתָיו צָרֶבֶת אֵשׁ, מִכְוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵרָפֵא לְעוֹלָם, כִּי נָגֹעַ נָגְעָה בָּם אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ עַד לְאֵין מַרְפֵּא.

גלות בת האלפיים, היכן האש?

   הגלות נמשכה אלפיים שנה והנה עלם צעיר, אולי ציוני אוהב שרוף של ארץ ישראל, מאמין בגאולה, מפיץ את אש התמיד. "כִּי-הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם בְּכוּר מְשֻׁלָּשׁ, וְאֵשׁ גְּדוֹלָה, מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בָּעֲרָה בוֹ, הֲלֹא הִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן, וְהָעַזָּה מִשְּׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה. נִּשָּׂא אֶת-הָאֵשׁ הַהִיא אֶל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָעוֹלָם, וַיַּצֵּת לְבָבוֹת בְּרוּחַ פִּיו וּבְתוֹךְ עֵינַיִם כָּבוֹת הִדְלִיק נֵרוֹת. וְאֶל-אֶחָיו הַגּוֹלִים יָצָא וַיִּרְאֵם בְּשִׁפְלוּתָם וּבֶעֱנוּתָם – וַיִּכְאַב אֶת-מַכְאוֹבֵי כֻלָּם, וַיִּשְׁאַג אֶת-שַׁאֲגָתָם. וַתִּשָּׁמַע מִתּוֹךְ הַשְּׁאָגָה זַעֲקַת הַשָּׁמַיִם וְהַשְּׁאוֹל, קִנְאַת אֱלֹהִים וְסַעֲרַת חֲמָתוֹ, נַהֲמַת נֶפֶשׁ גֹּוַעַת בְּחֶבְלֵי אַהֲבָה-לֹא-בָאָה וְאַנְחַת הָעוֹלָם בְּלֵיל הַחֻרְבָּן.

עם ישראל שב למולדתו, האם האש  תהיה לאור גדול, לחום מבריא?

   האש מסוכנת אם אינה במידה הנכונה, כפי שאנו קוראים בספר החינוך - מצוה קלב:  וּמַהוּ אֵשׁ זֶּה הוּא הַטֶּבַע שֶׁבָּאָדָם, כִּי מִן הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁבָּאָדָם הוּא אֵשׁ וְהוּא רֹאשׁ לְאַרְבָּעָתָּן, כִּי בוֹ יִתְחַזֵּק הָאָדָם וְיִתְנוֹעֵעַ וְיִפְעַל, וְעַל כֵּן צְרִיכָה הַבְּרָכָה בּוֹ יוֹתֵר. וְעִנְיַן הַבְּרָכָה הוּא שְׁלֵמוּת. כְּלוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חִסָּרוֹן וְלֹא מוֹתָר, וְכֵן הָאֵשׁ שֶׁבָּאָדָם צָרִיךְ לִבְרָכָה זוֹ שֶׁיְּהֵא מִמֶּנּוּ בָאָדָם מַה שֶּׁצָּרִיךְ אֵלָיו, לֹא פָחוֹת כִּי יֶחֱלַשׁ כֹּחוֹ, וְלֹא יוֹתֵר כִּי יִשָּׂרֵף בּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּתִים בְּתוֹסֶפֶת הָאֵשׁ בָּהֶם יוֹתֵר מִדַּאי וְהוּא הַקַּדָּחַת. האם האש תהיה אור לגויים, או שריפה ובערה?

סכנת החורבן הנוסף, מי יזין את האש כראוי שלא תהיה אש זרה?

   החורבן לא בלתי נמנע. הנה משה טבנקין בשירו "ביום מסה" מקונן: בבגוד באדם דרכו - מארבע רוחות העולם רגליו יוליכוהו שולל - אל מחוז אין בו חפץ מערה יער - אטום. שחללו – בלוי שעיגולו - חתום. שעפרו - קלוי. שאין בו אבן על אבן שאין בו ענף לקושש. שאין בו פחמי כירים. אין בו לחם. אין אש אין מים. שבו יש מלוא חופנים רק אפר.

המלצות לעתיד טוב יותר.

   האם נשכיל לשמור על האש בתוכנו וביננו. שלא תקטן או תגדל אלא תהיה במידה הנכונה?

זהירות מאש זרה. רחל שפירא מזהירה: היא תצא לגלות, רחוקה, אחרי שחיתה כמו צמח בר. רצתה לפקוח את עיניה לצמוח לאיטה. אבל "הרביתי לחלום החלומות טרפו אותי, רציתי לנחם - אבל מרדה בי תשוקתי. היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה בזרועותי. אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי." ראו מה קרה לבני אהרון בספר ויקרא פרק י' (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

   אש שגם תשרוף את המיותר וגם תהיה לאש האהבה. בטשרנוביץ, עיר הבירה של בוקובינה. חי רבי חיים טורר, המכונה "ר' חיים טשרנוביצר", הוא שכתב את הפירוש לתורה "באר מים חיים". ב1807 עלה ארצה, השתקע בצפת, שם נפטר ונקבר. בפרק על פרשת יתרו - פרק כ  הוא כותב: "אש השורפת כל התאוות עד הגיעו לבחינת קו האהבה אהבה עזה ונאמנה בוערת כרשפי אש... וידוע מאמר חז"ל (קידושין ל' ע"ב) שהבן ירא מהאב יותר מהאם, ואוהב לאמו יותר מן האב ועל כן אב ואם הם בחינת יראה ואהבה... ועל כן שמע בני מוסר אביך, שתרגיל עצמך תחילה במוסר האב שהוא בחינת היראה המבערת כל הקוצים והמחשבות זרות והרהורים רעים ותאוות הזמן, אבל לא תספיק עצמך בזה, רק אחר כך אל תטוש תורת אמך בחינת קו האהבה הגדולה הנפלאה לה' להתלהב אליו ביקד יקוד אש תמיד לא תכבה..."

   לשמור על בריאות הגוף: כך מוסר הרמב"ם לבנו רבי אברהם: ודע בני אברהם, ירחמך האל יתברך כי המשכן וכליו בא המשל בו על גוף נכבד. והתחיל בארון אשר הוא הלב בלא ספק. וכן הוא גם כן התחלה בגוף. ובארון גם כן הלוחות אשר הם השכל האנושי. ובאומרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה וגו', המשל בזה בריאות, והשולחן משל על הכבד, והמנורה משל על המרה. ומזבח העולה אשר נאמר בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, המשל בו על החום הטבעי, ומזבח הקטורת הוא השפע...

   אהבת האחר ואהבת השם: שיר השירים פרק ח (ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: (ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:

   לא לכבות את האש זוהי מצוות עשה ברורה לפי הרמב"ם "מצוות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח..."  והמזבח על פי ר' יהונתן אייבשיץ שהיה רב גדול. נולד בקראקא סביב לשנת ת"ן 1690-1764. כתב קרוב למאה ספרים שרובם עדיין נמצאים ככתבי יד בספריות בעולם. כתב גם את ספר הדרוש "יערות דבש".  בספר "יערות דבש" חלק ראשון - דרוש יג  אנו מוצאים: "ועכשיו אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי, שהוא הנרצה, כי לבו של אדם הוא מזבח הפנימי וחיצון לפני ה' לרצון, זבחי אלהים רוח נשברה, ושם תוקד אש תמיד לא תכבה, ומי שאש בוערת בקרבו לא ירגיש בשום צער וכאב, ולא היו אומרים ממרום שלח אש, אבל היות שלא היתה אהבתם שלמה עם ה' ונכבתה האש, והיו מרגישים במקרה הזמן, וצעקו ממרום שלח אש... הלא ראינו כי אנשים האלה ישבו לבטח פתאום באה הפורעניות, ואל יתייאש אדם מן הפורעניות...

שבוע טוב

יששכר