פרשת השבוע למבוגרים וילדים, לשיחה במשפחה ובין חברים.

פרשת ויקהל פיקודי ספר שמות פרק ל"ה – סוף ספר שמות.    

שבת היא מלזעוק

   רגע לפני שמתחילים לבנות את המשכן בספר שמות פרק לה מצווים שוב בני ישראל לשמור את השבת כמקור חיים. (א) וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אותָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעושֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (ג) לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכל משְׁבותֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

   השבת אמורה להיות מקור חיים ומקור עונג כפי שמתבטא ישעיהו  בפרק נח פסוקים י"ג י"ד אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:

   מצוות התענוג והשמחה הובילה למצוות "שבת היא מלזעוק" כלומר איסור הצער בשבת.

וכך מתפללים בתפילת שבת כאשר מבקשים רפואה לחולים ופצועים "...שַׁבָּת הִיא מִלִזְּעוֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אמן." מספרים כי בסוף המאה ה18 בשנת תקנ"ח, מת אביו של הקדוש מפשיסחא, "היהודי". ההלויה היתה בערב-שבת סמוך לשקיעה. "היהודי" אחרי פטירת אביו, נהג כמו בכל שאר שבתות השנה. בפניו האירה שמחת שבת אמיתית. נכבדי העיר חשבו ש"היהודי" אינו שם על לבו כלל את פטירת אביו. במוצאי-שבת, תיכף אחרי ההבדלה, כשהתחילו לשיר שירת "המבדיל", נפל  "היהודי" מכיסאו על הארץ, התחיל למרוט שערות ראשו, ולהתאבל על אביו בבכיות ויללות נוראות. הוא שכב שעות רבות על הארץ בבכי תמרורים...

   האם השבת שקולה כנגד המשכן? האם השבת שומרת עלינו? האם היא מקור חיים עבורנו? השל בסיפרו "השבת ומשמעותה לאדם המודרני". מכנה את השבת "מקדש בזמן." לטענתו החברה המודרנית שמה את הדגש על כיבוש המקום, שליטת האדם על הטבע. בממד הזמן טמון, לפי השל סוד החוויה האנושית. שמירת השבת מזמינה אותנו להתחבר שוב לקדושת הזמן. הימנעות מעשיית מלאכה בשבת יוצרת את המקדש המופשט שבמימד הזמן, השבת. ביחד עם מועדי ישראל האחרים זוהי "אדריכלות בזמן".

   נחמה פוחצ'בסקי מספרת לנו לאיזו קיצוניות פרשנית מעוותת אפשר להביא את הציווי "שבת היא מלזעוק". נחמה פוחצ'בסקי נולדה ב1892 בליטא וחיתה בארץ בראשון לציון בסוף המאה ה19. שני בניה הראשונים מתו כשהיו צעירים. היא הקימה את האגודה הראשונה לשיוויון זכויות האישה והייתה פעילת ציבור בתחומי הקשורים למעמד האישה. כתבה הרבה על מצב הנשים בישוב. בכתביה הביאה לידי ביטוי נשים מדוכאות.

   בסיפורה "אסונה של אפיה" אנו קוראים כיצד בא לידי ביטוי ייאושה של אפיה. אפיה אשתו של מוסה ילדה בן מת. בעלה לא סלח לה על כך ועזב אותה כדי לשאת אישה צעירה ממנה. כל כך רצה בן זכר.

   "... פעם בערב שבת עם חשכה, תקפוה חבלי-לידה חזקים עד שלא יכלה לזוז ממקומה... השטן עיכבהו והוא התעקש ומאן לצאת. כלה כוחה של אפיה וחדלה לצעוק, ורק נאנחה חשאית כשהיא זוקפת אצבעותיה כלפי שמיים, נוגעת בהן בקצה חוטמה ושפתיה לוחשות: "הוי אלי, יא אלי, יא אלי!" דודה אחת יושבת לרגלי המיטה ומתפללת: "פתח השם שערי רחמים, פתח!"

   ...בתחילת הלילה קראה אפיה למוסה. ביקשה אותו ללכת ולקרוא לגברת, לאם-עליזה.  הוא סרב.  שבת היום, והאשכנזיה לא תשגיח בחילול שבת.  אבל כאור הבוקר הוא לא יכול עוד לעמוד בפני תחנוניה והלך להזמין אותה נגד רצונו. הגברת נזדרזה להתלבש ושלחה את מוסה להביא את המיילדת לביתו.  הוא סרב אף כאן: "לא צריך, לא צריך!  שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא – השם ירחם!  בידו ניתנו שלושת המפתחות:  של גשם, של תחיית-המתים ושל חיוּת!"

   הגברת הביאה את המיילדת והן נכנסו שתיהן יחד... המיילדת דרשה כלים, הכינה מים חמים וניגשה לעבודתה. וּבינתיים אפיה מוסיפה להתחנן בלחש: "הוי מיתה, מיתה תני לי!  מעט סם, רק מעט סם – השם יכפר לך!" המיילדת מסרה פתקה למוסה וביקשה להביא את הרופא.  מוסה שוב מסרב: "אני לא רוצה במלאכי-חבלה!  שבת היום!  אין כאן פיקוח-נפש!  וברופא אין ממש!" וכשהגברת הביאה את הרופא ברח מוסה מן הבית כמטורף. הרופא חגר סינור לבן וניגש לאפיה.  זו תפשה את ידו והתחננה גם לפניו: "מעט סם, אדוני!  מעט סם – הלא חיים אין לי!" "יתנו לך סם, אפיה, אבל סם-חיים יתנו, להקל על יסוריך!" והוא מחליק את ידה הרזה ומנחם אותה. הובאה גם חובשת לעזרה, ליבנו באש את המכשירים, השיגו שולחן וניגשו לעבודה... הילד שהוצא – היה מת.

   ...כעבור שישה חודשים הבריאה אפיה ממחלה קשה, שתקפתה אחר הלידה והנה כוסו שמיה עננים וקדרו לנצח:  מוסה לא התפשר עם מיתת הילד, שבא מתוך מה שנשמעה אפיה לאשכנזים, ולא סלח לעוון של חילול השם וחילול שבת ביום הלידה.  הלך וארס לו ילדה, בת דוד, שבא זה עתה מתימן, והתכונן להיכנס עימה לחופה... שמים וארץ הורידו דמעות על אפיה ואסונה. וכשהוכיחו בני-אדם את מוסה על העוול הגדול שהוא אומר לעשות לה, השיב באנחה: " 'מהשם מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו!' "

   דליה רביקוביץ בשירה "חמדה"  מתארת את רגעי השבת באופן הענוג שלהם. "אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה. ואותו היום היה יום השביעי בשבת וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה." כמוה ביאליק בשירו יש לי גן "יש לי גן ובאר יש לי, ועלי בארי תלוי דלי. מדי שבת בא מחמדי, מים זכים ישת מכדי." ברל כצנלסון הכריז "עלינו להפוך את שבתותינו וחגינו למדורות של תרבות". אחד העם טוען כי " ...יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם..." "ירדה השבת על בקעת גינוסר" שר יהושע רבינוב "וניחוח עתיק בשוליה... הרטיטה שבת בחינה הגנוז, עיני חלונות מכל עבר. ותצאנה בנות אל העבר זמר, זמירות בערגה מצלצלת והיתה העדנה בבקעת גינוסר, לנשמת עבריות נאצלת."

מתוך סדור תפלה 

   אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ. תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל הַיָּמִים. וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל הַזְּמַנִּים... יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג. עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי. כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶךָ. וּבַשְּׁבִיעִי רָצִיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָאתָ, זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ. קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמַּח נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת..."

שבוע טוב

יששכר