ט"ו בשבט

   בתקופת המשנה והתלמוד אבותינו היו עובדי אדמה וחיו בחיק הטבע. במסכת ראש השנה, פרק א, משנה א נאמר על החג: ...באחד בשבט –  ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". והלכה כידוע כבית הלל.

   צמיחתו של ט"ו בשבט כחג בגלות, נתנה ביטוי לגעגועים לארץ ישראל לפירותיה ונופיה. נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.

   במאה השש-עשרה, עם עליית המקובלים מספרד ופורטוגל לארץ-ישראל, התקין האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) איש צפת, סדר ליל ט"ו בשבט. הוא "יום אכילת פירות", סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות.

   מראשית ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג שיבת העם לארצו. התנועה הקיבוצית, העניקה סגנון ארץ-ישראלי לחגים בכלל ויצרה קשר בין סדר ט"ו-בשבט והמפעל הציוני.

   בט"ו ה. בשבט תש"ט – 14 בפברואר 1949 – נפתח המושב החגיגי הראשון של האסיפה המכוננת. היושב ראש יוסף שפרינצק, פתח את טקס ההשבעה. במעמד זה אישרה האסיפה המכוננת את חוק המעבר שקבע כי האסיפה המכוננת תיקרא הכנסת הראשונה.

חג שמח

יששכר