"האילמות שבי, לא היתה מלאה, והשתיקה - תוצרתה, היתה נפרצת בלילות על המשכב משהייתי משיח עם עצמי הופך והופך במחשבותי במהירות עצומה אך גם תוך בלבול ומבוכה. לבסוף, או ליתר דיוק, משחשבתי שסוף סוף אשן מעט, הייתי ממלמל דברים לעצמי. פעמים דברי עידוד וחיזוק, פעמים דברים קשים ומכאיבים ופעמים דברי בקשה ותחינה. פעמים אחרונות אלו, לא היו מופנות אלי עצמי, אלא לאל הרחמן והרחום, ובכוונה גדולה מאי-פעם. לא שיבריאני, חלילה, ולא שיקל עלי, רחמנא לצלן, אלא: "אלוהי, עשה נא שלא אקום בבוקר - שלא אקום כלל, כי אין בי כוחות יותר, ומשום שהגהינום שם אצלך - הוא גן-עדן ליד זה שלי כאן עלי אדמות. בבקשה עשה שכך יהיה". אלוהים לא שמע לקול תחנוני (למזלי!), אבל אני בכל ליבי ביקשתי.

לאחר "התפילה", לא הייתי הרבה יותר רגוע. ומנסה הייתי לעצום עיני. ואחר הייתי מחל להתהפך "כשידידי העטלפים" היו חוזרים ופוקדים אותי. ואחר - "המחשבות" (כל בוגר מחלקה-סגורה, ואפילו לא "בהצטיינות יתרה" - יוכל לפרש פירושן של האחרונות). ואחר - על אימי ואחותי. ואחר, תורן של דמעות לבוא. אבל אף הן כפועלות נגדי, מסרבות לצאת על לחי, ורק ברגעי חסד מועטים ביותר מואילות בטובן לגלוש על מדי הבי"ת המאובקים וספוגי הזיעה הקרה. ואחר - שלב השלווה המעושה. ואחר זמנה של ההצצה בשעון. ואחר היתה באה הדאגה המכרסמת. ואז מופיעה הגרועה מכל - החרדה התוקפנית הארורה - מלכת העינוי הפנימי. וכמו באגדה, נפשי כארנבת מנסה להחלץ מליפול בין ציפורניה הדורסניות. אבל ההיא, אותה ציפור כבירה, מכה מכות נאמנות בכנפיה למען תקפא הארנבת המקפצת אנה ואנה על מקומה משיציפוה חרדותיה וברגע זה של חולשה ומורך לבב, תנחת החיה הנסערת עליה  ותטרפיה.