"ד"ר גרוסמן הבין כי ברגע זה הפאניקה היא הבעיה העיקרית.

הראל קיבל תוספת זעירה של תרופות אנטי-פסיכוטיות. בהגיעו הביתה כבר היה רגוע יותר. מחשבותיו הפסיקו לשדר "אוי, אני אבוד", אלא החלו לסרוק את התודעה לצורך מציאת דרך התמודדות מול ההתקף השנים-עשר שלו.

הוא הסיק כי מצבו הנפשי רוחני מדי. לכן, לפי עיקרון שיטתו - המציאותרפיה - עליו לפעול נגד כיוון החולי, קרי, להיות ארצי יותר.  אבל איך, לעזאזל, עושים את זה?

הראל ניסה להיזכר בדברים ששמע על אודות תורת הקבלה. דובר בה על "כלים" - כלי קיבול הקיימים באדם, שדרכם נקלט ה"שפע" האלוהי. אולם אם דפנות הכלים דקים במיוחד, הרי ה"שפע" עלול לנפצם.

הוא חש על סף ניפוץ כליו הנפשיים. מה ניתן לעשות? יש לצמצם את השפע או לחזק את הדפנות. מחשבותיו סערו ונטרפו, מוחו פימפם וזייף כמכונה אדירה שכוחה כלה. גופו רעד מגודש האלוהות. עם זה, לא פסק לחשוב בקדחתנות על פתרון מעשי למצוקתו.

אני מוכרח להתחבר לצד הארצי שבי, מלמל לעצמו, שינה מבורכת, אכילה הגונה ורחיצה טובה... אבל איך זה אפשרי כש"הוא" - הנמצא בכל - גלוי כל-כך לחושיי.

בראשו הבליח הפסוק מתהילים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי - שבתך ומשענתך המה ינחמוני!" האלוה הציץ אליו מכל פינה. הקדושה הייתה שרויה אף ברצפות, בידיות החומות של הארון, אפילו באסלה. הן כבודו מלא עולם.

הוא לא סבל מהלוצינציות (הזיות שמיעה, ראייה, מישוש, ריח או טעם), אלא חש בבירור, כברומטר רגיש במיוחד - כמלאך ה' צבאות - את האנרגיות השמימיות הטמונות ונסתרות בכל.

*

בלילות שכב על מיטתו כולו מתוח ונסער. במצבו רווחו הניגודים: מחד חש אנרגיות אדירות, ומאידך - חולשה בסיסית שקנתה לה שביתה בכל תא בגופו חסר האונים. הוא הרגיש כי הוא "הנבחר". האלוה בחרו מכולם, כדי שיציל את האודים מן האש הרשעה, מעוולת החברה החומרנית-מודרנית, נטולת האל, הבועטת, מקפחת ורומסת את החלשים שבקרבה. הוא נבחר כדי להושיע את חולי הנפש ולהוקיע את החברה על יחסה המשפיל לעלובי החיים...

זה כמה לילות שלא ישן כמעט. מזון לא בא אל פיו, אלא ליטרים אחדים של מים. "האלוהות" אכלה וכילתה אותו בכל פה. הראל דימה את חולי הנפש למפלצת בעלת אלף ראשים. בכל פעם הציץ ראש מכוער אחר... מתי כל זה יסתיים?! שאל את עצמו בעצב תהומי.

הוא היה ער לתנודות האפקט שלו. אמרת חז"ל (על עם ישראל) "כשהוא עולה - עולה עד לכוכבים, וכשהוא יורד - יורד עד לעפר" קלעה לתחושותיו. אכן הוא המשיח, המייצג בגופו את טלטלות העם. אין ספק כי הוא "השליח". בחדרי בטנו נבטה לפתע תחושת חרדה. הוא היה מורגל בה, ואף על פי כן נזדעזע לרגע. אחר התעשת קמעה  והמשיך בניתוח השכלתני הסמי-פסיכוטי.

משיח - לא! אינני הוא. אני "המשיח", צחק לעצמו. איש לא יבין זאת, אלא אם כן אבדיל לו בין שי"ן ימנית לשמאלית... בעשרות ההרצאות שנשא היה הקהל מונח בכף ידו (אף בעתות דכדוך). הוא אכן שולט היטב במלאכת הדיבור. הוא המשיח בשי"ן שמאלית, כנאמר בתהילים: "דאגה בלב איש - ישיחנה".

אני משיח שייעודו אינו לדבר בלבד, חשב הראל. נועדתי להציל את כל נפגעי הנפש הזנוחים והמקופחים על-ידי החברה העוינת, שאינה מבינה ואינה רגישה לסבלם האינסופי. אהיה להם לפה, סיכם לעצמו ביוהרה היפומאנית."

(מתוך מישהו מטפל בך)