כפר קאסם - תקציר 

חודש אוקטובר נושא בחובו לא רק את טראומת מלחמת יום כיפור ולא רק את אירועי אוקטובר 2000.

ב-29 לאוקטובר 1956, יום ב' בשבוע, התבצע אחד הפשעים החמורים ביותר, אם לא החמור ביותר שהתרחש במדינת ישראל. פשע שאין עליו מחילה, אירוע היסטורי של רצח-המוני באזרחים חפים מפשע ע"י חיילים-שוטרים, רק בשל היותם ערבים.

הטבח שנערך נערך בכפר קאסם  הביא לרציחתם של 49 מבני הכפר בהם זקנים נשים וטף.

הטבח בוצע בידי חיילי משמר הגבול כביכול בגלל הטענה שהפרו עוצר שהוטל על הכפר.

מסיום מלחמת העצמאות ועד שנת 1966 היו נתונים הכפרים הערבים בישראל תחת משטר צבאי וכזה היה גם מעמדו של כפר קאסם.  אחד מהחוקים הנוקשים של המשטר הצבאי היה הטלת עוצר קבוע מדי יום ביומו על כל הכפרים החל מהשעה  21.00  בערב  עד למחרת ב-06.00 בבוקר.

 באותו היום הוחלט להקדים את תחילת שעת העוצר לשעה 17.00.  הסיבה להקדמת העוצר הייתה כניסה לכוננות גבוהה כיוון שלמחרת פרצה מלחמת סיני ("מבצע קדש").

מהשתלשלות האירועים אנו למדים שאלוף פיקוד המרכז דאז, צבי צור, כינס אליו בבוקרו של ה-29 לאוקטובר מספר מפקדי חטיבות והודיע להם שהמלחמה שאמורה לפרוץ מול ירדן היא תרגיל הטעיה והמלחמה תפרוץ מול הצבא המצרי. והוסיף שהמדיניות החדשה היא לשמור על אורח חיים תקין בכפרים הערביים. מפקד חטיבה  17 של צה"ל, אל"מ יששכר (ישכה) שדמי, ביקש מהאלוף צור להקדים את העוצר לשעה 17.00 כיוון שבשטח היו עדיין כוחות צבא רבים והוא חושש שאנשי מילואים יפגעו בטעות בערבים. הוא קיבל את הסכמת האלוף.

בשעה 13.00 קרא אליו שדמי את מג"ד משמר הגבול, רס"ן שמואל מלינקי, שהיה אחראי על כל כפרי ה"משולש הקטן", מכפר קאסם בדרום עד טייבה בצפון, ונתן לו את ההוראה על הקדמת העוצר לשעה 17.00.   רס"ן מלינקי העיד שהעיר למח"ט שחלק מהתושבים אינם בכפר ולא יידעו על הקדמת העוצר. על זה ענה שדמי, לדברי מלינקי: "מי שייראה מחוץ לבתים, יירה, אללה ירחמו!" (פירושו בעברית: האל ירחם עליו. משמעותו "זכרונו לברכה").  מלינקי העביר את הפקודה לקציניו וחלקם ראו בה פקודה מאד בעייתית ודרשו הבהרות. מלינקי ענה בגסות שאלה הפקודות, "אין סנטימנטים ואין עצורים, אללה ירחמו".  על כפר קאסם הוצבה מחלקה בפיקוד סגן גבריאל דהאן.  בתדרוך מחלקתי העביר דהאן בצורה נוקשה ביותר את הפקודות שקיבל.  רק בשעה 16.30 העביר דהאן את פקודת העוצר למוכתר הכפר. לשאלת המוכתר איך ידעו הפועלים מחוץ לכפר על הקדמת העוצר, הובטח לו שידאגו להודיע להם.

בפועל, לא נעשה מאום בעניין הזה.

בשעה 16.55 הגיעו ארבעה רוכבי אופניים למבוא הכפר. טר"ש שלום עופר, מפקד החוליה, פקד לחייליו

"לקצור אותם".  זה היה תחילתו של הטבח.  בהמשך הגיעו קבוצות שונות של פועלים, רובם נורו ונהרגו במקום, חלקם נפצעו והעמידו פני מתים וחלקם נורו שנית בקור רוח ע"מ "לוודא הריגה".

11 חיילים לקחו חלק בטבח ובשעה 18.00 כאשר קלטו המפקדים את גודל הזוועה ניתנה פקודה לחדול

לאלתר מהירי.  על אדמת כפר קאסם שכבו ירויים שבעה ילדים, שנים עשר נשים ועשרים ותשעה גברים.

כשנודע האסון לבן גוריון, הוא ניסה למנוע את פירסומו.  רק  ב-6.11.56, שמונה ימים לאחר הטבח פירסם עיתון "הארץ" ידיעה מאד כללית על "מספר אזרחים ערבים שנהרגו בזמן העוצר..." .

עקב לחץ של התקשורת וגורמים בינלאומיים, הקים בן גוריון את ועדת זוהר. זאת החליטה לאחר 5 ימי דיונים להמליץ להעמיד 11 שוטרי משמר הגבול לדין.  ב - 15.11.56 קיבל רב סרן שמואל מלינקי מג"ד משמר הגבול האחראי על הגיזרה, הודעה מפי אלוף פיקוד המרכז, על העמדתו לדין באשמת רצח בכוונה תחילה והושם במעצר.

המשפט נפתח ב – 15 לינואר 1957, ארך תשעה חודשים תמימים, כמעט ללא הפסקות.  הוא התנהל בבית משפט צבאי בהרכב של שלושה שופטים שהיו אזרחים במדים. השופט הראשי היה בנימין הלוי, לימים שופט עליון.

הצבא דרש משפט סגור. בית המשפט הכריע בעריכת משפט פתוח פרט לעיניינים בעל היבט בטחוני, ואכן כשליש מהישיבות נערכו בדלתיים סגורות. אף על פי כן  ההחלטה לעורכו פתוח – הפכה אותו לאירוע ציבורי בעל השפעה מוסרית וחינוכית ממדרגה ראשונה.  המשפט חולל רעש גדול, הישיבות היו מרתקות וזכו לסיקור נרחב ביותר.  הרגעים המרגשים היו עדויותיהם של הניצולים הערבים. לראשונה הופיעו ערבים ישראלים בפומבי בזירה הציבורית ואכן זכו לכבוד ולחמלה.

פסק הדין ניתן שנה לאחר הטבח, ב – 16.10.57, והפך לאחד מפסקי הדין המדוברים והמשפיעים בתולדות המדינה. כאן קבע השופט בנימין הלוי שחייל אשר יקבל פקודה בלתי חוקית בעליל – חייב להפר אותה ולא יורשע בעבירת משמעת!   מהו איפוא, סימן ההיכר של "פקודה בלתי חוקית בעליל"? 

"... סימן היכר של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'   לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי המשפט חשובה כאן, אלא הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - - זוהי מידת אי החוקיות 'בעליל' הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של החייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו"

מתוך 11 הנאשמים – שלושה זוכו.   שמואל מלינקי נידון ל-17 שנות מאסר, גבריאל דהאן ושלום עופר נידונו ל-15 שנות מאסר כל אחד, מחלוף הרוש, אברהם אליהו, גבריאל עוליאל, אלברט פחימה וארמונד נחמני נידונו כל אחד ל-7 שנות מאסר.  כל השמונה הורדו לדרגת טוראי.

מלינקי, דהאן ועופר הורשעו ברצח, יתר החמישה הורשעו בניסיון לרצח.

בערעור שהגישו כל הנאשמים – הופחת עונשם במידה רבה. איש מהם לא ריצה את מלוא תקופת מעצרו.

עד סוף 1959 קיבלו כולם חנינה ושוחררו מבית הכלא....

הביא בשם איציק גרשוני, יששכר.