אחרי המלחמה

נגמרה פתאום עוד מלחמה/ עידן סובול

   נגמרה פתאום עוד מלחמה, לא הכל הרוס - הכל שָקט. אין עוד פסטיבלים - לא עברו שִבעה מי שמת - עדיין מת... עוד שנה נפתחת עוד שנה סגרה, כבר הכל בנוי הכל הומה, כבר הולכים בנחת אל האזכרה, סך הכל מה זה כבר משנה... האביב היה ויהיה פה שוב, ילדות גדלו - למדו להתקשט, זיכרונות אינם הרי דבר דחוף, מי שמת - כבר מת... סך הכל זה לא הכי נורא: יש כבר פסטיבלים יש כבר נחמה, בשדות שקצת עוד ירוקים, נגמרה פתאום עוד מלחמה

שיר אחרי המלחמה/ אריק אינשטיין

   שיר ישן נושן, שיר של חיילים שחוזרים אחרי הקרב. שיר של אהובה, מחכה לך - מישהו שר את זה קודם. זהו שיר אחרי מלחמה, הוא תמיד מזכיר לי תקווה. היא מחכה, אהובה כבר חוזר זהו שיר שבא אחרי המלחמה. הוא כותב מכתב, היא עונה שלושה, ככה זה הולך תמיד הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה - מישהו שר את זה קודם. זהו שיר אחרי מלחמה... כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים, כמה טוב שבא שלום. הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים - מישהו שר את זה קודם. זהו שיר אחרי מלחמה... שיר ישן נושן, שיר של חיילים שחוזרים אחרי הקרב.

הימים האחרים / חיים חפר

   אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, אשר מעבר להרים העשנים, הבוערים. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים עולים, באים מן הבקעה, יורדים אלינו מן ההרים, צוחקים את האביב, האהבות, הנעורים ואת הדברים אשר שכחנו כבר איך הם נראים. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, את הימים האחרים. נצא עוד לקראתם מתוך מבנים מחוררים, מתוך המקלטים והשדות המשחירים, נצאה על קביים מאורם מסונוורים, מראש אנטנות מלחמה שרים כמו אלף ציפורים, ונביט בהם קרוב, במבטים הבהירים ומלוות את זימרתם גיטרות של אלף נערים. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים... אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, גאים כמו פרקי תנ"ך, יפים כמו שיר השירים. שוטפים כמו אשד במידבר, ורודים כמו שחר בהרים. ימים של חסד ושלווה, ימים שקטים ומאושרים - ורק ביום ה"יזכור" , ברגעי ההרהורים, נחזור ונספר הכל, ונספוד לבחורים. ונשמע את קול האש, ואת מטח הכדורים, ואת הקרב שהתחולל אז בתנופת האדירים. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים... אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, נראה אותם יותר מהר מאשר אנו משערים. וכשיבוא השקט, וימשול בשערים וכל דברי ימינו אלה יחרטו בתוך הספרים, נביט אז זה בזה במבטים המוזרים, ונזכור אז כי הלכנו יחד לימים האחרים. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים...

אבא קובנר

   בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיום אדם מאמין. אף בגדול שבשברונַי לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכזה העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמיתית שאינה בבחינת תפילה. בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי, אמי ז"ל לא ציוותני דבר, שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, בקש שאצטרף למנייו. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה והגעתי.

   זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת שהתשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותיי הטובות תצטרפנה למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא עובר לפני התיבה – ולא יותר.

אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור.

ותבוא עליכם הברכה / שייקה פייקוב.

   פיתחו שערים ויבוא ויבוא יבוא בצדיק שומר אמונים. ותבוא עליכם הברכה, ותבוא עליכם הברכה. ובאו אחי ברינה ושמחה ונסו הלכו כל יגון אנחה. ותבוא עליכם הברכה, ותבוא עליכם הברכה. אשא קולי בהרי יהודה וכתר דוד בארמון המלוכה. ותבוא עליכם הברכה ותבוא עליכם הברכה. נזכה ונראה אז טובה וברכה, נקים הריסות המקדש במהירה. ותבוא עליכם הברכה, ותבוא עליכם הברכה. ונסו אויבים והארץ שקטה, נדמו קולות ותרועות מלחמה. ותבוא עליכם הברכה, ותבוא עליכם הברכה.

שבת שלום

יששכר