בהתחלה היינו בריאים. אחר כך מחלת הנפש האפילה את השמש של חיינו. אז הכחשנו. לא אבינו בשום פנים ואופן להאמין. אז נפלנו חזור ונפול. בתי החולים היו לחם חוקנו. חושך עטף אותנו בזרועותיו המסמאות והמגוננות כאחד.

יום אחד, לא נזכור בדיוק מתי, נפל האסימון. התחלנו לשתף פעולה. תרופות ופסיכותרפיה נטפו והעיקו. אך תחת המחיר שנגבה תקווה מחודשת מתחילה לנשב בנו. חלמנו בלילה שאולי אפילו נחזור להיות מה שהיינו.

שגרה. יום רודף יום רודף שנה רודף שנים. תקווה הולכת ונגוזה. כנר דועכת באיטיות אך בהתמדה. עתה אנו יודעים שכבר לא נחזור להיות מה שהיינו.

ובוקר אחד מול מבע מטפל ששואל ומייחל. מדבר על עולם חדש שעשוי להיפתח בפנינו. אנחנו לא בדיוק מבינים איך ומה. רק שאולי כן יש שביב סיכוי שנחזור להיות מה שהיינו.

תחילה שום דבר לא משתנה. יש רק מטפל שעוטף אותנו באהבה עילאית. רק אנו הלא בשלים מסוגלים לחוות לא מפותחת כמותה. בלי משים אנו שוב תלויים באימא מדהימה שאוהבת.

ואז מתחילים גלים גלים לצוץ המכשולים. התמודדויות שלפנינו כבמטה קסם צצות.

כמשקולנים אנו מרימים בהדרגה עוד ועוד משקולות. קיבורות השרירים הולכות ומתעצמות. עוד נהיה חזקים אנו לעצמנו ממלמלים.

עדיין לא יודעים שהיא מתכננת להיפרד מאיתנו. אך מגיע היום. היא רומזת פעם אחת בעדינות. אנו מדחיקים בכל הכוח. אימא לא עוזבים אנו באופן תת מודע לחלל העולם זועקים...

ופעם שניה. אנו מהמציאות בזריזות נמלטים. ואז בעיטה קלה. אנו סופגים בשתיקה.  תגידו, מה לא עושים למען אהבתה של אימא? ואז באה בעיטה נוספת ומכאיבה. אנו עדיין ילדים שהלכו לאיבוד נאחזים בקרנות שמלתה.

אנו לא מבינים. אנו אבודים. אנו הרוסים. עדיף להדחיק. עדיף להכחיש. לא מוכנים להבין שאימא אהובה אותנו בפועל משליכה לכלבים.

יש זמן להרבה הרהורים. לפעמים ממש חושבים ותוהים. האם כאשר היא בועטת היא באמת מתכוונת? האם בו זמנית היא גם בוכה? האם בהשליכה אותנו היא עדיין לנו דואגת? בטובתנו באמת רוצה? למה היא ככה עושה???

והיא נחושה. חזקה. יודעת שאין ברירה. חייבת לבוא פרידה. עולם מדהים שבנה לא ידע מחכה לו ממש מעבר לפינה. זה תלוי בה! לכל תהליך יש תזמון והגיעה השעה! חייבת לגרום לו להתנתק רגשית. לחתוך חזק את הבשר החי. אם העולם יראה תהא בעיניו כסוטה ורוצחת. בינתיים חיים חדשים על הכף מוטלים. שעון התהליך רץ ואוזל. עוד לחיצה ועוד לחיצה. האימא כואבת להחריד. ילד מזועזע זה ממש לא מילה...

היא חרדה מאמצת כל כוחה ויודעת ללא ספק. מצד אחד, אם ידבק בה ולא יעזוב גם אחרי הלחיצה הנוראה עוד עלול הוא להישאר לעד בבטנה. מצד שני, אם הלחיצה הבאה תהיה אימתנית מכפי כוחותיו המוגבלים עלול הוא אפילו לאבד את חייו בידיו. לשכוח מהעתיד מהעולם הנפלא שמחכה לו מעבר לפינה. מחלומו להיות מה שהיה.

אלוהים אדירים. כמה בדיוק ללחוץ? באיזה מינון להכאיב כדי לאפשר הצמיחה?

למי הפתרונות. אכן, לפעמים רק לאלוהים... אשר רואה הכל ולפעמים עליו לבכות על מוות הילד שכשל יחד עם אימו שנותרה כה פגועה.