בשבועות האחרונים הגעתי למסקנה שאיבדתי שליטה על האכילה שלי.

אני אוכלת הכל, מכל הבא ליד.

כשאני עוצרת את הבולמוס ומחכה לצורך אמיתי לאכול, אני נוכחת לדעת שהצער מתקרב אלי יותר מדי, חוסר האונים אופף אותי, ואני ממהרת לאוכל.

אוכל הוא בידור זול, מהיר, זמין ונגיש לאשה שחייה מפרכים, יבשים, אפורים.

ברוך השם, יקירי בריאים. השבוע הלכנו למשרד הפנים להוציא תעודת זהות לבכורתי. לאחר החגיגה הגדולה פרצו מריבות מכוערות בבית סבא, שאליו הלכנו להראות את התעודה.

אבי, ביקורתי מאד כלפי כרגיל, הצדיק אותה. אפשר לאמר שהוא סבא מסור. ההצדק שלו נתן לה משנה כוח.  בבית, סצינות של חירופים וגידופים בפני חברותיה. היא חירפה אותי. שלא תהיה טעות. מאז אינני מסוגלת לדבר איתה.

העבודה מפרכת. התגמול מועט. אין מה לדבר על חוץ לארץ, אין מה לדבר על צימר בגליל.

למעשה, אפילו על יציאה לסרט קשה לדבר.

הארכתי את תוקף הדרכון שלי. מצאתי את עצמי הולכת ברחוב בראש מורכן אל המדרכה, מתעלמת מהכתוביות בעברית, ומדמיינת לי שאני בלוס אנג'לס.

התקפי האכילה מתרבים, מתארכים, מתגברים. כשאי אפשר לשלוט בזה, צריך ללכת לטיפול פסיכולוגי. הם מבטאים דבר אחר. הם משל לדבר שאינני אומרת.

ביום ראשון הקרוב אזכרה לאמא שלי. מהו הדבר שאינני אומרת?

במה הרבה יותר קשה לשלוט מאשר באכילה? הרי, מבחינה טכנית, אפשר לעקוב אחרי תפריט מסודר, לאכול רק כשרעבים, להתעמל.

מבחינה טכנית, אפשר לשלוט באכילה.

מבחינה טכנית, אי אפשר לשלוט בתגמול העלוב שאני מקבלת תמורת עבודה מפרכת.

אי אפשר לשלוט באפשרות של פיטורין.

אי אפשר לשלוט בקשר שהוא חשוב לי מאד.

אי אפשר לשלוט בחודשים, בשבועות, בשניות האחרונות לחייה של אמי.

וגם מה יש לדבר על זה.

אז מכל אלה אני "לא שולטת באכילה שלי".

הנה. הודיתי. איבדתי שליטה באכילה שלי. והאמת היא, שאין לי שליטה בשום דבר אחר בחיי.