ומבחינה הגיונית, אפשר אולי להבין שאנשי המקצוע מצד אחד מכאיבים ולכאורה אפילו מתעללים, ומצד שני ובעת ובעונה, שהם רק מבקשים לקדם אותנו בסולם ההתפתחות (לפחות מי שקרא את אריקסון, מבין אותי בנקודה זו).

אבל מה קורה בעולם העיקרי שלי - עולם הרגשות? האם גם שם "מצוה יכולה לבוא בעבירה", או שגם שם היא פסולה מעיקרה? האם גם שם "הטוב" יכול לדור עם "הרע"... הזאב עם הכבשה... והכאב והסבל עם הישועה? ומה עם "השחור והלבן" אשר עוד מינקות התפתחותית מנסים להגיע לחבירה?

ובעיקר, מי הם אלה מבין המטפלים שביכולתם לעכל "מזון" כה רב ניגודים, קיצוניות, קוצים ודרדרים - עד כמה הם אלו הנגועים בקיבעון הספליט? וגם איך הם מתמודדים ומעכלים "יצור" שכמותי שקשה לדחות אותו בקש, גם לא להיפטר ממנו בנקל?

ועוד: האם בדיוק בגלל חוסר יכולתם של רבים לנווט בינות למורכבויות הבעיה, נוטים הם ברוב שטחיות "להרוג את השליח"? האם הם אינם מבינים שזו סוגיה מהותית ובסיסית וארוכת טווח עד מאוד, החורגת בהרבה מהיחסים שביני לבינם?

ואם יגידו שאינם רוצים לדבר על כך איתי... אז עם מי בדיוק ידונו?

אל מול המראה, או עם עצמם ואולי עם אנשים שאין בידיהם כלים ?

תמהני,

חג שמח