או: איך צריך להתנהג במדעי ההתנהגות?

אך קודם ברשותכם סקירה קצרה:

עניינם של מדעי ההתנהגות הוא כמובן "ההתנהגות". זו האחרונה נחלקת "בגדול" לשניים:
1. התנהגויות שהינן יעילות ומועילות ביחס למציאות הפנימית ו/או החיצונית
2. התנהגויות שאינן יעילות ואינן מועילות במסגרת המציאות הפנימית ו/או החיצונית

למשל, אם למישהו אין מה לאכול, אז לחפש עבודה - זו התנהגות יעילה ומועילה. לעומת זאת, להיכנס למיטה בלוויית דיכאון שמחריף מרגע לרגע - זו התנהגות שאינה יעילה ומועילה ולכן התנהגות מסוג זה מכונה "התנהגות חולנית / פסיכו-פתולוגית".

כמובן, שמי שסובל מ"פרנויה" זמנית או קבועה כלפי מדעי ההתנהגות בכלל, וכלפי פסיכיאטריים בפרט, לא יוכל לקבל שבבסיס המקצוע הזה קיימת השאיפה להביא לכך שהמטופל יפעל ככל שניתן באופן יעיל ומועיל במסגרת המציאות.

אמנם נכון, יותר מ- 99.99% מהמטופלים אינם "רואים טיפול" ובוודאי לא מבינים אותו, לכן באמת מי שאינו נותן אמון עיוור, לא יוכל להיות מטופל (ובייחוד כוונתי לאלו שנכוו מהמרק ועכשיו עושים פו גם ליוגורט...).

אז עכשיו אנו כבר מגיעים לקושיה החמישית והנכספת:

אם כזה הוא המצב, אז זאת אומרת שאי אפשר ליידע את המטופלים לפני הטיפול, כי אם "יבינו יותר מדי" אזי מן הסתם לא ירצו להיכנס לטיפול... הלא כן? אבל פה צריך להזכיר, שאם לא מיידעים אותם ע"פ סעיף 13 של חוק זכויות החולה, אזי עוברים בפירוש על החוק והופכים, אם רוצים או לא רוצים, לעבריינים...

אז מה עושים? האם יש דרך להיחלץ מהמילכוד? 

ובמלים אחרות הפורטות לפרוטות:

איך בעצם, איך בדיוק אמורים אנשי המקצוע להתנהג במסגרת עבותם במדעי ההתנהגות כאשר באים הם לבצע טיפול פסיכו-דינאמי = סדרת התערבויות שמטרתן לגרום לשינויים דרסטיים ובלתי הפיכים במוחו של המטופל?

הפיתרון הוא יחסית פשוט: יש להגיד הכל בלי לומר דבר דבור על אופניו :-).

כלומר, אין שום צורך ליידע ביחס לשיטת הטיפול גם לא על אודות הדינאמיקה שלה, אבל בין יתר הרשימה המחייבת בחוק, צריך לתת אינפורמציה מתאימה ומדוייקת על הסיכונים הכרוכים בו, וזה צריך להיות בבחינת ייהרג ובל יעבור !!! 

ואם עדיין נשארתם עם סימן שאלה על פניכם, אז רק אוסיף רמז קל:

...שאולי בדיוק בשביל זה טוב שהסטודנטים לומדים כל כך הרבה סטטיסטיקה לקראת התארים...

כי לעניות דעתי, הם מחייבים גם מבחינה מוסרית ולא רק אקדמית...