לכבוד חודש ניסן שבא עלינו לטובה, התיישבתי לי בשבת עם אחד הטקסטים המרתקים ביותר בעיני בהגדה וניסיתי להבינם מחדש.

"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם."

אז הפרשנות שנראית על פני השטח היא על 4 בנים: האחד צדיק טוב ותלמיד חכם שיודע ורוצה ללמוד עוד. הוא יודע שבתורה יש עדות (מצוות שקשורות בחויות ניסיות שעברו על עם ישראל) חוקים (מצות שלא ברור טעמן) ומשפטים (מצוות שטעמן נראה כחלק ממערכת מוסרית ברורה). והוא רוצה להוסיף ולדעת ולהתעמק בהם. ידיעתו המוקדמת מאפשרת לו לנסח שאלה ברורה וגם לכוון את המחנך הנשאל לענות לו ולפרט ולהסביר עד הפרט והדקדוק האחרון (אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן). הבן השני רשע ומרושע. הוא יודע משהו אבל לא ממש מעניין אותו והוא שואל בציניות שלא על מנת לקבל תשובה. בנוסח השאלה הוא מוציא עצמו מכלל ישראל והתשובה עושה לו אותו דבר (אתה צודק הניסים נעשו לי - אתה לא היית נגאל). השלישי התם, הוא יודע משהו אך הוא לא ממש מבחין בפרטים כמו החכם, לכן שאלתו כללית יותר והוא זקוק לתשובה "ארצית" יותר ובהירה. הרביעי, הוא אינו יודע דבר ולכן גם לא יודע לשאול. לכן חובתו של המחנך היא לפתוח עבורו ספר ולהסביר לו  מבראשית.

עכשיו אני רוצה לרגע להפוך את הסדר מהסוף להתחלה - ולדבר על אותו הבן - בארבעה שלבים חיוניים בחייו. מתן כבוד ומותאמות ליכולות של הילד היא זו שתאפשר לו לצמוח הלאה בשלבים, עד לשלב החוכמה.

זה שאינו יודע לשאול - הוא הילד בגיל הגן. המחנך הרגיש יבין שאין לו מה לחכות לשאלה בענייני תורה מפי הילד. העולם עדיין נרשם בעיני הילד  כאוסף של חוויות, כשהילד עדיין לא מכיר את החוקיות. עבור ילד זה יש לתת תשובה שמתמקדת בעדות. מראה את הדברים "כאן ועכשיו" - "בעבור זה" : אתה רואה קטני את המרור המצה האפיקומן... שים לב אליהם טוב טוב.. הם לא סתם על השולחן - משהו השתנה היום. היום אנחנו חוגגים משהו מיוחד. את היום שבו הוציאנו ה' ממצרים....

התם - הוא הילד בגיל בית הספר. במוחו מתחילים להתגבש ניצנים של הכרה בסימליות ובחוקיות אך אין הוא מבין אותה מעצמו, כאן הוא יזדקק לביאור. הוא כבר ישים לב לבד שיש מצות ומרור ואפיקומן על השולחן ויניח שיש לכך סיבה: לכן ישאל "מה זאת". תפקידו של המחנך הרגיש הוא להבין שהוא צעיר מדי בשביל לשאול מעצמו על טעמן והוא גם צעיר מדי להסברים עמוקים. ההסבר המתאים לו הוא ברמה של חוקים - סיבה ותוצאה. זה שיסביר לו שבעולם יש משהו גדול וחזק ממנו שבעבורו אנחנו מקיימים מצוות, גם כשטעמן לא מובן וברור לגמרי "בחוזק יד הוצאנו ה'..".

הרשע - בעצם הוא לא כל כך רשע. הוא מורד. הוא הילד בגיל ההתבגרות. זה שכבר יודע משנים שיש את סדר פסח. אבל השנה צריך לגרור אותו אל השולחן. השנה הוא מרגיש שזה של "הזקנים" הוא רוצה לעשות משהו אחר משלו (למשל, להפוך לצמחוני ולהציל את יערות הגשם) - העבודה הזאת של הפסח נראית לו חסרת פשר והיא "לכם" ולא לו. אבל תחת ה"רשעות" והציניות, מתחבא רצון למצוא צדק ומוסר בעולם. מאחר ועד לשלב זה הוא הספיק להכיר שבעולם יש עבודה קשה וחוקים הוא שואל את עצמו ומתריס כלפי המבוגר - למה אתם עובדים כל כך קשה ? מה הטעם בכלל? לא יותר חשוב לעשות דברים אחרים? נראה שתפקידו של המחנך הרגיש הוא להבין את המצוקה הזאת ולפוגג אותה. אלא שההגדה אומרת "אף אתה הקהה את שיניו" (תחזיר לו מידה כנגד מידה, "תכניס לו") - הביטוי "הקהה את שיניו מופיע בתורה במובן של עונש: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה". אני רוצה להציע פרשנות אחרת: אני רוצה להציע פרשנות שהקהית השיניים היא פעולה חינוכית, מרסנת. אין היא באה לעקור את העוקץ מן השאלה של הבן ואין היא באה לבטל את הבילבול שעומד מאחורי הציניות: הקהית ה"שיניים" באה לרסן את התוקפנות. לשים לה גבול. תפקידו של המחנך היא לעגן את המצווה ברמה של משפטים - להסביר את הטעם שמאחוריה. תפקידו הוא להדגיש כי מין הדין ומין המוסר לספר ביציאת מצריים על ידי מי שנגאל. כי כאשר לא יודעים להכיר טובה על נס - לא נגאלים (ואולי אפילו לא שמים לב לעצם קיומו של הנס): "אילו היה שם לא נגאל" - לדעתי, אם ישאר הבן בהתרסתו, לא יוכל להוציא מן הכוח אל הפועל את שאיפתו לחיים של משמעות ומוסר.

 * * *

כל חיינו אנחנו מוצאים את עצמינו לפרקים בכל אחד משלוש השלבים האלו. יש פעמים שהדברים נרשמים בתודעתינו מבלי לקבל משמעות, יש פעמים שבהם אנחנו רואים את החוקיות אך אינו מבינים את פשרה ויש פעמים שמתגבשת בנו הכרה בעומקם של דברים ובטעמם.

האדם החכם - זה שלווה לאורך חייו במחנכים שיכולים להכיל את השלבים האלה - מן הסתם הפנים את היכולת להיות בכל אחד מהם. הוא למד לשאול לפרטים - כדי לדעת כל שאפשר לדעת הוא למד שלא כל דבר הוא יכול לדעת. זהו האדם שיכול לשאול גם על העדות, גם על החוקים וגם על המשפטים - זה האדם שגדל מן העולל שאינו יודע לשאול - לחכם שיודע לשאול.