שלום לכולם.

האם יש זכות, אנושית, טיפולית, למטפל להתייאש ממטופליו?

האם יש מקום או אופציה לייאוש של מטפלים ממטופלים?

האם יש מקום או אופציה למטפלים לאבד אמון במטופל, בכוחותיו וביכולותיו?

האם יש הבדל בין גישה דתית חסידית אמונית בטיפול, או מטפל דתי שבא בגישה זאת או אפילו מטפל לא דתי המאמין

בפסיכותרפיה יהודית לבין מטפל שרואה את עצמו במרכז בינו לבין מטופלו והוא האלוהים של עצמו?

מה המשמעות של איבוד אמונה של מטפל ממטופלו? מה המשמעות האישית פנימית של המטפל עצמו? עולמו? גישתו?

מה המשמעות הפנימית של המטופל שיודע ונאמר לו כי המטפל שלו איבד את אמונו בו.

האם יש מושג של "הצלחה" ו"כישלון" בטיפול? כשמדובר במסגרת של פסיכותרפיה ברוח יהודית?

מה בין אמון של המטופל במטפל לבין אמון של המטפל במטופל? האם חלק מהעבודה של רכישת האמון שעושים בתחילת הטיפול צריכה להיות הדדית, וניתן לראות בהעברה ובההעברה הנגדית חלק מלמידת האמון ומבחניו שמתרחשת באופן דו צדדי?

מה קורה לכל העולם האמוני ומורכבותו לאדם דתי שהמטפל שלו מפסיק להאמין בו? איזו מלחמה, שבירה ובניה מחדש צומחות או יכולות לצמוח מכך?

הרבה שאלות, כולן סובבות בערך סביב אותה נקודה.

וכאמור, תשובה כתובה (שעיקרה חד משמעי ללא הנחות, המבוססת על המאמר הקצר הידוע, רב המתייאש מתלמידו - עדיף שיתרחק ממנו) אכתוב בהמשך, במידה ואצליח להעביר אותה על הכתב.

מתקנת.