לכולם שלום

הדיון המרתק בענין הקשר בין האמונה העממתי וההלכה בהקשר של ביקור בקברי צדיקים הגיע לטעמי אל שורשי הפסיכולוגיה האישית של כל אחד מאיתנו. במילים אחרות הגיע אל המהות.

מוזמנים מטפלים וכל השאר להביא דוגמאות של שילוב אמונה באלוהים כחלק מתהליך הטיפול. אביא מספר דוגמאות לביטויים רווחים של מטופלים שאינם מזוהים חברתית כדתיים:

"אני מתפללת לאלוהים שיעזור לנו...בעלי לא מאמין שיש בכלל אלוהים."

"חשוב לי שהילד שלי יעלה לתורה...הוא לא רוצה."

"הלכנו לכותל לשים פתק...בני אמר שזה שטויות."

"נכנסנו לקבר רבי שמעון בר יוחאי וביקשנו שיבריא...סיפרנו לחברים והם הרימו גבה... "

"אני מקפיד לשמור שבת. זה חשוב לי. אשתי כועסת"

"אני מאמין שאלוהים שומר עלי. חבר שלי אומר שכל אחד צריך קודם כל לדאוג לעצמו."

איך מגיב המטפל? מתעלם, רואה בזה ביטוי תרבותי ולא אמוני? נשמח לדוגמאות בהם השתמשו מטפלים בשיח האמוני לחיזור התהליך הטיפולי.

יששכר