היום הזה בו נהרג ילד מפגיעת קסאם, ילד שהלך לגן בבוקר יום שני, הוא יום נורא כל כך.

ברדיו שורה משיר "לכאורה, משלתי בחיי" מפי גלי עטרי.

אין לדעת מתי, אין לדעת היכן, אבל ברור כי בוא יבוא, וברור גם מנין. הקסאם.

ובכן, אקווה שלא תכעסו עלי, שדווקא ביום הזה אני מעלה את הבעיה המשונה במקצת שלי.

זה מפני שאני חווה קושי גדול מאד.

במאמצים כבירים מאד רכשנו דירת גן, אליה עברנו קצת לפני פסח שנה שעברה.

חדר לכל ילד, פינת עבודה לכל הורה, וגינה קטנה, בה התרוצצו שני כלבים ועדת חתולים.

ובן זוגי הגשים אחד מחלומותיו: לעשות "על האש" בגינה שלו.

עד מהרה הסתבר, שהאדמה אינה מנקזת את צרכי החתולים. מסרנו חלק, ואת היתר סגרנו במבנה בגינה, שהוא בעצם המשך של הדירה שלנו, והצד הפונה לגינה סגור ברשת.

מאחר והשכנה שמעלי עמדה ללדת, והכלבים הפריעו לה, הכנסתי אותם הביתה. הכלבים בבית עד היום, למרות שיש לי גינה.

התלוננו על כך שעל האש בשבת מפריע להם.

הפסקנו לעשות על האש בשבת.

לאחר לידת התינוק נדרש בני להיות בשקט גם לאחר השעה ארבע, ואנו שיתפנו פעולה: התינוק ישן, צריך להתחשב.

בתי עמדה עם חברותיה בחנייה מבלי לדעת שהיא עומדת מתחת לחלון ידרן של הילדות, אחיותיו של התינוק, ושכנתי ירדה למטה וצרחה עליה, בפני החברות, שתשתוק. בתי אסרה עלי לשוחח על כך עם השכנה.

בקיצור, אין תחום מתחומי חיינו שבו לא התערבו, ואני מצאתי להם צידוקים, והלכתי לקראתם ברצון טוב להיות שכנה טובה. הרי לא באתי לכאן להפריע להם.

שבןע לפני שעברנו דירה, חלתה אמי, וגססה משך ארבעה חודשים. וכך, תוך כדי מעבר דירה, טיפול באמי, פתרון בעיית החתולים, עבודה, ומעט מן המעט תשומת לב לבן זוגי וילדי, שנאתי את הבית.

שבועיים לפני שאמי נפטרה, הגיעו אלי, ללא הודעה מוקדמת, הווטרינר העירוני ועמו הפקח. מאד שמחתי לראותם, ולקחתי אותם לחצר. לא ריח, לא זבוב, לא פרעוש. הכל מטופל בקפדנות רבה. במבנה ארגזי צרכים סגורים. הווטרינר והפקח הלכו לדרכם, ואני קיוויתי שבזה נגמר הסיפור.

אחר כך זרמו להם החיים, עד שבבית מעבר לחומה הביא השכן תרנגול, עד שבעליו יחזור מחו"ל. אחד החתולים שלי, עיוור ונטול חוש ריח בעקבות תאונה, אך בעל חוש שמיעה חד וסף חרדה נמוך, ענה אמן אחרי התרנגול. התחלתי לקום בשעות מטורפות כדי להרגיע את החתול, אך לא תמיד הספקתי. מודה.

מיד לאחר שהוחזר התרנגול לבעליו, שכני היקרים, מדובר באותה משפחה המתגוררת מעלינו, חברים של מארח התרנגול, פנו לווטרינר והודיעו שיש רעש. הבטחתי לווטרינר שהרעש ייפסק מאחר ואין תרנגול, וכך היה. עם זאת, הווטרינר דרש שאציג אישורים כי כולם מעוקרים/מסורסים/מחוסנים, וכך עשיתי, תוך כדי כך שסחבתי את כולם למחלקה הווטרינרית לחסנם נגד כלבת, ולשלם על כך, למרות שהחוק אינו מחייב אותי לחסן חתול סגור נגד כלבת.

ושוב שקט ושלווה, עד שאתמול בבוקר שמעתי את השכנה צורחת בטלפון בקולי קולות, שיש סירחון. בערב, כשניקיתי, פתחה את חלונה וצרחה שמסריח לה.

אני אינני מגיבה. אבל בלילה ניגשתי כל רגע לבדוק אם לא מסריח, ילדי טענו שלא מסריח, בן זוגי בבוקר לפני הניקיון הראשון, בת דודתי אחרי הניקיון הראשון. בקיצור, כולם כולם כולם טענו שאינם מרגישים דבר.

מה מצוותי?

מלבד לנקות, לטפל, ומה לא, שטאני כבר עושה, מה עוד עלי לעשות?

אילו הילדים היו זעירים, הייתי מרדימה את רובם.

מאחר והם גדולים, וקשורים לחתולים, אין אופציה להרדים את החתולים מנקודת ראותי את תפקידי כאם מחנכת לערכים.

יש לי אחד עשר חתולים. כולם נכים, או עיוורים, או פיסחים, וכיוצא בזה. חייהם אצלי טובים: שמש, מזון, משחקים, חברה, אהבה, טיפול ווטרינרי. גם חתול יפה ובריא מתקשה למצוא בית. לאלה שלי בכלל אין סיכוי.

סליחה על המגילה הארוכה, בבחינת "ישפוך שיחו".

האם אני בעונש על נסיוני להציל חתולים?

אני אני בניסיון עמידה על שלי?

מה מצוותי?

תודה וסליחה שוב על אריכות הדברים.

 

בקיצור,