חברים יקרים.

חזרתי אתמול מנסיעת העבודה שלי ואני מוצא את הפורום מלא בדיונים מעניינים בנושאי חינוך. כמה טוב שיש כאלה. כמה טוב לגלות את הדחף להשתתף ולהגיב.

הדיון הזה מחזיר אותי לשאלות שאני שואל את עצמי כבר הרבה זמן. אני מנסה לברר לעצמי אם חינוך זה בכלל דבר אפשרי? ואם הוא אפשרי, האם הוא בכלל רצוי וראוי? אני מתכוון בעיקר לחינוך מגדרי. האם זו צריכה להיות מטרתנו? אנחנו צריכים לשאוף לגדל את ילדנו כהעתק שלנו? זה ראוי להשתמש בכח ההורי שלנו כדי לגרום לילדנו לקבל את השקפת עולמנו?

ואני יודע, חברים יקרים, שיש מצוות חינוך. אני מבין שאפשר לראות בעצם העמדת השאלות האלה סוג של כפירה בעיקר. אבל אני רוצה לשתף אתכם בתחושה שהשאלות האלה אינן באות רק ממקום של מה ראוי. הן באות בעיקר ממקום של מה אפשר.

אני מרגיש שאין לנו דרך להבטיח משהו על אורחות חייהם של ילדנו. אני מאמין שמכיוון שאי אפשר להבטיח דברים כאלה, ממילא לא יתכן שנהיה מצווים על כך. ובעיקר אני רוצה לשתף אתכם בתחושה שיש משהו מאד משותף בין התהליך החינוכי והתהליך הטיפולי. הרבה פעמים השתמשתי כבר בדימוי האהוב עלי. לא בכוחו של הגבס לרפא את העצם השבורה. הדבר היחיד שמסוגל לרפא את העצם השבורה זו היכולת האינטרינסית של העצם להתאחות. היכולת הזאת ורק היכולת הזאת מאחה את השברים. אז מה בכל זאת עושה הגבס? הגבס הוא רק המצע שמאפשר לעצם לממש את יכולת הרפוי של עצמה. הוא רק המצע התומך והמקבע שמאפשר לעצם את תנאי הסביבה הדרושים ליכולת של העצם עצמה להתאחות. כך בדיוק מתנהל בעיני התהליך הטיפולי. אני לא מאמין שיש ביכולתו של מטפל כלשהו לרפא את נפשו של מאן דהוא. רק המטופל עצמו, היכולות שטבועות בו מראש, רק היכולות האלה מסוגלים להוליד את השינוי בנפש המטופל. בהרגשה שלי, המטפל האידיאלי הוא זה שמצמצם עצמו למצע בלבד. זה שנמנע מלהסביר וללמד ומסתפק בלהיות קרוב ותומך ומעודד ומאפשר למטופל לחלץ את עצמו ביכולותיו הקיימות, ביכולות שהיו שם תמיד. שום מטפל לא יחלץ ממצוקתו מטופל חסר יכולות. ואני מאמין שאותם דברים נכונים גם בתחום החינוך. לא ההסברים של ההורה מבטיחים התנהגות כזאת או אחרת של ילדם. לא יראת העונש תבטיח זאת ונראה לי שגם לא הסוכריה המובטחת. מה היא אם כן מצוות חינוך? מה שכבר נאמר פה בפורום. יש בלב כל אחד מאתנו רצון בסיסי חזק להפנים את העולם ואת אורחות החיים המוכרים לנו אצל הורינו. אף הורה לא צריך להסביר את זה. אף הורה לא צריך לעודד את זה וזה כנראה לא יעיל לכפות את זה. מה כן תפקידנו כהורים? להיות מצע ראוי. להיות מצע שיאפשר לילדנו לגדול על פי נטיות לבם. אל לנו לדאוג. נטייה טבעית יש בהם להיות כמונו. על זה לא צריך להטיף. אם רק נדע להיות מצע נכון, אם רק נדע לשתף בחוויותנו ולא לכפות אותן, אם רק נדע לכבד את ילדנו ואת זכותם ואולי חובתם לבור להם את דרכם ואת סגנונם, אם נצליח בזה תעשה העבודה החינוכית מאליה בדיוק כשם שהעצם מתאחה מאליה.

ומכל זה אני מבין שמצוות חינוך איננה אלא חובה עלינו להיות מה שנכון בעינינו להיות. לכבד את ילדנו ואת זכותם לבחור את דרכם ובכך לאפשר את רצונם ואת הצורך הטבעי שלהם להפנים אותנו.

שבוע טוב,

צביקה.