שלום לכולם,

אני מנצל את  המקום לשתף במחשבות אישיות שפוקדות אותי בתקופה האחרונה והן נוגעות לאווירה שמאפיינת את בית הכנסת בו אני נוהג להתפלל מידי שבת.

בעוד שמצאתי עצמי מתחבר לתפילה המיוחדת,דבר שלא הצלחתי לעשות תקופה ארוכה,נקלעתי אל לב ליבו של מאבק בין גישות הנוגע לדרכו העתידית של ביהכ"נ ובעצם  לעירבוב שהפך למטריד מאד , בין הצד הרוחני והצד הגשמי..

הארועים האלו  שכרסמו בשיטתיות  בחווית התפילה,החלו כנראה בעקבות פטירתו של גבאי בית הכנסת שעל פי הבנתי, היה חוט מקשר בין המתפללים .הייתי עד להתקפות אישיות  בתוך בית הכנסת אשר הופנו כלפי חבריו אשר ללא ספק  רואים את טובת בית הכנסת לנגד עינם יומם ולילה.אין לי ספק שאין המדובר בניסיון לפגוע, והמפגש התוקפני שנוצר, נובע מראייה והשקפה שונה אשר מביאה לידי עימות חזיתי, קבוצות של אנשים אשר במהלך הדרך פועלים האחד כנגד השני ,כאשר המטרה מקדשת את האמצעים.

איני יכול להתנער מהתחושה כי חילוקי הדעות שנסובו סביב החלטות כלכליות ובעלות שליטה על חשבונות כספיים של בית כנסת ,הביאו לכך כי אנשים שכחו מה באמת חשוב. כל אחד מהאנשים חושב כי ישנה דרך אחרת שהיא הטובה ביותר ומבטל את רצונו של האחר והשקפתו במטרה לזכות במלחמת הצדק.

 בחיבור שבין הסיבה הדומיננטית לקיומו של ביהכנ (התפילה וקדושת השם כסמל אות ומופת כלפי עצמנו וכן כלפי אחרים) ובין שאר מעגלי התפקוד שלו ,הכוללים אסטרטגיות עסקיות כלכליות,מעמד של חברים,הנהגה וקביעת נתיב בו  ינועו בחופשיות מוטיבים של שמירת המורשת ומנגד חידוש למען הכלל מצד הצעירים,נוצר לעיתים מצב בו מתרחשת התנגשות בין אישית, אשר אינה מאפשרת לראות מבעד לרגשות השליליים ומחריפה את המאבק שאינו משרת דבר.

 ככל שהזמן עבר  היה נראה כי חילוקי דעות,אשר מאפיינים כל סוג של מערכת חברתית,מגבירים את התבערה התת- קרקעית, שחותרת מתחת לפני השטח ובכך מכלים את ההרמוניה והאווירה הראויה בביהכ, אליו אנשים מגיעים על מנת להתחבר עם מסורת התפילה וההוויה האלוקית.

 עוצמת התגובות הרגשיות, שבאה לידי ביטוי במאבק הפנימי,כל כך חזקה שהיא משקפת עלבון וכאב מאוד לא נעימים, לכל מי שהשתתף וכן למי שהיה עד למאבק בתוך ביהכנ ואני בטוח שכל המעורבים יצאו  בהרגשה לא טובה .

 
כמו שאני רואה את הדברים,עקב האכילס  מתייחס לעובדה כי קהילת המתפללים אינה דמוקרטית, אלא מבוססת על דור המבוגרים בהשוואה לדור הצעירים. קיימים קונפליקטים ומאווים שונים למשתתפים. יש גם פער בין חוקי החברה הפנימיים (של בית הכנסת) לחוקי החברה החיצוניים (חברה דמוקרטית).

 זה מנוגד לעיקרון הראשוני של הדיון שמטרתו לשפר במשהו מצוקה או דאגה. תחושה מאוד לא נוחה צפה על פני השטח ובכל פעם אני מוצא עצמי  מקווה שיהיה אפשר להפוך את הקונפליקט שגלש לרמות מאוד אישיות ונוקבות ,למשהו נדיב, ידידותי ורגוע יותר.

נשאלת השאלה,כיצד הכפשת חברים מתוך בית הכנסת ויצירת מלחמת אחים תורמת לטובתו של בית הכנסת?

באסוציאציה שלי,אני מקשר את מה שקורה  בביהכ לאווירה של 9 באב. הדבר המרכזי שמעסיק אותנו סביב 9 באב הוא הנושא של שנאת חינם בין אחים שגרמה לחורבן. אנחנו חיים בתקופה מאוד אלימה ובלתי סובלנית במדינה שאמורה לתת הגנה מפני כל כך הרבה איומים חיצוניים. עצוב לגלות שהפחד הגדול ביותר כיום הוא דווקא מהאיומים שבאים מבפנים. אולי אם נהיה יותר מודעים לתהליכים הקבוצתיים הללו שקורים מסביב נוכל להפחית את התוקפנות בסביבה הקרובה לנו.

 נדמה כי המבוגרים שנוטלים חלק בתפקידי הניהול של ביהכ, רואים בניסיון הצעירים לקחת חלק פעיל בבניית בית הכנסת ,במישורים השונים, כאילו היה מאבק ירושה שנעשה טרם זמנו,אשר מעיד לכאורה על תום  עידן כשירותם לטפל בעניינים השוטפים, בה בעת שהם פוחדים לאבד את מעמדם בביהכ ואיתו כנראה את מקור המשיכה רב העוצמה הממלא את כל הוויתם "המקצועית" (מאחר והמדובר באנשים שאינם נימנים עוד על מעגל מקצועי אחר בשל גילם ושואבים את הסיפוק העצמי עי מילוי תפקידם וחיזוק מעמדם בביהכ).

אם אני  בוחן את הדברים מנקודת מבט טיפולית,אני מוצא עצמי תוהה האם יתכן כי המבוגרים בביהכ אשר מודדים ערכם ומידת נחיצותם כולל תחושת הסיפוק העצמי ,דרך מידת השליטה שלהם בביהכ חוששים "מרצח אב" וכחלק מהחשש להיות מוחלפים עי דור צעיר בכל הנוגע לקבלת ההחלטות הם בעצם נלחמים על מהותם בגיל המתקדם (ניתן אולי לייחס את חרדת המוות העולה וצפה בגילאים אלו אל מול התפיסה הדתית המתקשרת קשר עז) בעוד הצעירים מנסים לתפוס את מושכות ההנהגה בביהכ כניסיון לתפוס מעמד כחלק מהשקפותיהם...(תסביך אדיפוס המבטא משאלת מוות של הבן כלפי אביו במטרה לתפוס את מקומו עם אימו-בית הכנסת..).

 (אגב..נראה כי "משאלת רצח של אב לבנו..לא קיבלה את מקומה במסגרת הגישה האנאליטית בתחום הלא מודע חרף העובדה כי עדויות רבות בנושא לרבות חלומות שעלו בקרב מקימי התורה(פרויד ויונג) הראו כי אב זקן המתקנא ביכולות בניו הצעירים..אל מול דעיכתו וחרדת מוות שצפה עלו עלול לחוש משאלות לא מודעות של "רצח צאצאיו"..)

 ניתן  גם לבחון את גילויי הקנאה ההרסנית שיש למבוגרים כלפי הצעירים או ברגרסיה לפוזיציה סכיזו-פרנואידית של המבוגרים . ואני בטוח שיש עוד שלל פרשנויות פסיכודינמיות הדנות בהיבטים השונים של קנאה, תוקפנות והרסנות, כמו גם מגוון רעיונות על השפעתה של חרדת הקיום והכיליון על פרימיטיביות מנגנוני ההגנה.**

חשבתי לפנות אל מנהיגי הציבור,ואלו המעוניינים להצטרף למעגל המשפיעים, יעצרו לרגע ויבחנו את המתרחש מנקודת מבט צדדית.השאלה המרכזית היא, מהו המוקד בו צריך להתרכז כאשר טובת בית הכנסת עומדת לנגד עינהם של כולם.

לא אחת נשאלה השאלה ,על ידי אנשים המתבוננים מהצד,בנוגע למקור שעומד מאחורי חילופי דברים הקשים והעימות הקולני.

ככל הנראה מדובר בתמונה מורכבת הכוללת מחד, את השאיפה לאחדות וקבלה, כבוד הדדי ומתן תחושה של שוויוניות , אשר עומדים במרכז, ומאפשרים תנאים אידיאלים לתפילה טהורה ומילוי הצרכים האמונתיים של כל אחד ואחד, ומאידך משקפת מילוי צרכים אחרים,אישיים ,אשר מובילים לחילוקי דעות תוקפניים וסבך מורכב של רגשות קשים,הם המובילים את קהל המתפללים לתחושה כי המקום מאבד מהילתו כמקום קדוש..

נוצר מצב בו ישנו מאבק שנושא כותרות אחרות סביב חילוקי דעות, כמו ניהול כלכלי והחלטות ביחס לפניו העתידיות של המקום ,אולם בסופו של דבר ,כמו כל סיטואציה מורכבת.,אני חושב שהסיבה לתגובה הרגשית והאישית רבת העצמה ,משני הכיוונים,נובעת בחלקה,  מקרקע חיובית ,המבטאת רצון לאסרטיביות ועמידה על זכויות,גישות שמשרתות השקפה לטובת המקום ויושביו, אך בחלקה האחר ,שלילית המשקפת לעיני הכלל כוחניות תחרות וקנאה..

 כל הניסיונות ליצור גשר שיאפשר לצדדים להרגיש בטוחים(יאפשר לוותיקים להרגיש כי כוחם ומעמדם אינו נפגע מחד ומאידך מתוך תחושת הביטחון להבין כי שינוי הוא כורח הנסיבות ושיתופם של אחרים בהחלטות הנוגעות לעתידו של בית הכנסת הוא בבחינת פשרה שמשרתת את האינטרס המשותף של כולם.) עלו בתוהו..

 בעיני רוחי עלתה ההשוואה בין משפחה ,לקהילת המתפללים בבית הכנסת וניסיתי ואף היה די קל למצוא קווים משותפים. ההבדל  העיקרי בין שתי הקבוצות האלו הוא שההגמוניה של דור המבוגרים מבוססת על ותק ולא בהכרח על כישורים מתאימים.

משפחה מאוזנת,מתפקדת, היא זו המתמודדת היטב עם שינויים ללא תגובות תוקפניות המאיימות לערער את היסודות המרכיבים אותה.

אין המדובר בהיעדר עימותים,מצב טבעי המאפיין אינטראקציות בין אישית, כי אם באופן שבו הם מתיישבים והתוצאה הנלוות.

המעבר ,ממשפחה מסורתית,שאפיינה את ההתנהלות בבית הכנסת בעבר,שנים ארוכות, למשפחה מודרנית, מסומן על ידי מעבר מגישה "הורית" סמכותית ,של העומדים בראש בית הכנסת בעבר, לגישה "הורית" דמוקרטית. הגישה הדמוקרטית מאפשרת יחסים של שיתוף-פעולה ושוויוניות, אך היא גם מעוררת חרדה ובלבול בגלל עמימותה. בניגוד לגישה הסמכותית של העבר,הגישה הדמוקרטית ,אליה שואפים חברים נוספים בבית הכנסת כיום , המאפיינת את התהליך הטבעי שנוצר עם שינויי תקופה ומודרניזציה,יוצרת מבוכה בהיעדר קווים מנחים אשר ילוו את השינוי.

ככל שגדלה הפתיחות – בד-בבד עם תהליך הדמוקרטיזציה – גדלה אי-הבהירות ורב הבלבול. ככל שמתרבות ומתגוונות הנורמות החברתיות, כן קשות יותר הבחירות וההחלטות ולפיכך, יש קושי לקבוע מהי מערכת החוקים הרלוונטית לצורך העניין שתאפשר להתיר את סבך העימות.

אני מבין גם את הרגישות לכבוד, ואת הקושי בשינוי.

בניגוד לניהול המסורתי שהיה סמכותי, הירארכי ונוקשה, הניהול המודרני ,אליו שואפים חברים רבים בבית הכנסת הוא הרבה יותר דמוקרטי ומשתף, הרבה פחות הירארכי, ומשתדל להיות גמיש.

נשאלת השאלה, איזה סוג של משפחה אנו רוצים? דמוקרטית או סמכותית? שהמרכז שלה הוא המתפללים, או שכל אחד מהעומדים בראשה, פועל למען עצמו?

אילו ערכים ואמיתות משמעותיים עבורנו, במשפחה של החברים המתפללים ? מה הייחודיות המשפחתית שלנו?

 האם ניתן לגשר מעל הפערים בדרך שתאפשר למתפללים "הפשוטים" לקיים את שליחותם האישית?

התשובות לשאלות אלו מהוות את חזון משפחת המתפללים, מטרות-העל שלה. הדרך הנכונה ביותר מאפשרת לשאלות אלו לעלות בצורה פתוחה תוך דיון, הבנה ופשרות. התמודדות לא-מתאימה עם שאלות אלו תתבטא במריבות רבות, בויכוחים, במתחים. הקונפליקטים בקשר למטרות המשפחה אינן רק בין מי שמעוניין לעמוד בראש משפחת המתפללים, אלא עשויים לגלוש גם לציבור המתפללים ובכך לזרוע הרס וחורבן באווירה הפנימית.

כשבחנתי בספרות המקצועית מודלים של משפחה,מצאתי כי מהתפישות הבסיסיות של מהות המשפחה – מהי המשפחה בשבילי – נגזרות מטרות ונקבע סדר-עדיפויות ביניהן. כיצד ניתן להגשים בחיי היום-יום את "השאיפה המשפחתית" מבלי שייווצר קונפליקט עם הרצון לביטוי אישי וסיפוק. השאיפה החזקה והאמיתית, של העומדים בראש, לתת לציבור המתפללים כל מה שהוא צריך, לראותו כמרכז, מתנגשת לעיתים עם הרצון הפנימי של העומדים בראש, לביטוי אישי וסיפוק שימלא צרכים אישיים מובנים, ולשם כך יש ליצור איזון אשר יאפשר אווירה נוחה ומתאימה.

 האם ניתן לבצע בו-זמנית את כל המטרות האלה, או יש ליצור סדר עדיפויות ביניהן? וכיצד נעשה זאת? כיצד בונים תכנית-עבודה מפורטת לכל מטרה? כיצד עוקבים אחר ביצוע התכנית, מאתרים ליקויים וטעויות, מתקנים ומשנים בהתאם לנדרש?

 בהיותי אדם אופטימי בתפישתי , חשבתי כי אם יהיה ניתן להגיע לידי יצירת מערכת שיתופית של צעירים וותיקים אשר תאפשר שיתוף פעולה ומיזוג שמטרתם, מצד אחד, לספק את הביטחון והצרכים הפנימיים של המבוגרים ומצד שני לא תשאב את החמצן מהחדר, בכל הנוגע למתן ביטוי של צעירים מלאי תשוקה לשינויים,תתאפשר בנייה מחדש.

כאשר אני פונה לסוגיה המורכבת אשר במהותה באה לבחון,מה ניתן לעשות כדי לפתור את הקונפליקט שנוצר בין שתי גישות שונות על רקע פערי גיל והשקפות,החשש מאבדן המעמד והנחיצות נראה כי כמו בצומת, תלוי לאן מעדיפים ללכת ומה מוצאים לנכון לשקף.

 
 
כיון שהמציאות היא בעיני המתבונן, אני מעדיף  לאמץ את הגישות  המדגישות את החלקים המודעים והחיוביים שבאדם, ואת יכולתו למצוא הרמוניה בעצמו ובסביבתו.
אני סבור כי פנייה לחלקים הפרודוקטיביים של המתפללים וליכולת להבחין בין הגדרה עצמית לרלוונטיות המטרה תאפשר קבלת צוות עבודה פרודוקטיבי.

אני מתקשה  כרגע לחשוב על מקום אחר ואני ממשיך להגיע בימי שבת לבית הכנסת  למרות הקושי..

איתי.