צורמים לי הכינויים הקיבוציים "דתיים" מצד אחד ו"חילונים" מצד שני וזה לא רק עניין סמנטי!

הידוע לכם שבכל התנ"ך כולו אי אפשר למצוא את המלה "דתי"? (חוץ מאשר במגילת אסתר אשר שם מדובר על "דתי" במובן "חוקי" - "ואת דתי המלך אינם עושים...").

ובאמת מעניין שהתנ"ך ממש לא "מעוניין" להשתמש בכינוי זה, ואולי גם מעניין לשאול באיזה כינוי התנ"ך כן משתמש בפועל בבואו לציין שמישהו קרוב לאלוהים.

ואולי יש כינויים אחדים למי שקרוב לאל והולך בדרכיו. אשמח אם מישהו מלומד יאיר את עיניי. אבל למיטב ידיעתי, התנ"ך מרבה לכנות אנשים הקרובים לאל: "יראי ה'" או ביחיד "ירא ה'". ופה עוד לא נגמרו לי השאלות, ואני תהיתי מדוע הקרבה לאל מתבטאת בלשון של פחד ויראה?

וחשבתי לעצמי שכאשר מישהו מצוי בחושך והוא למשל יכול לגנוב חפצים יקרי ערך עד מאוד והפיתוי הוא גדול ועצום ובייחוד כאשר אין כל חשש שיתפסו אותו... או אז נמדדת קרבתו לאל אשר ממעל!

כי אז, אם הוא ירא ה' - מפחד מהאל אשר כל העת מקנן בו ומצוי בתודעתו... אזי יעמוד בפיתוי. ואם רק לבש בבוקר קפוטה וחבש שטריימל כתחפושת בלי שום שמץ של יראה מפני בוראו, אזי מן הסתם אין כאן צורך לפרט את יכולתו הדלה להתגבר על ייצרו...

בהתאם, אני חושב שיש מיליוני אנשים "חילוניים" אשר הם למעשה "יראי ה'" ולכן בעצם "דתיים" מאוד, וגם מיליוני אנשים "דתיים" שכל קשר בינם לבין הקב"ה הוא מקרי בהחלט.

מה דעתכם?