פרשת השבוע למבוגרים וילדים, לשיחה במשפחה ובין חברים.

פרשת מקץ בראשית מ'- מ"ד י"ז 

צפנת פענח

להבין את רוח הדברים

   יוסף יודע לפרש/לפענח צפונות/סודות. איך עשה זאת? הבין את "רוח הדברים" את "מהות הדברים", את "לב הדברים". רוח הדברים היא גם חלק מרוח אלוהים לפי דבריו של יוסף בפרק מ"א. (טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה: פרעה מבין זאת והוא מספר לעבדיו (לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ:

   פרעה לא מספר ליוסף את החלום במדוייק ואף על פי כן הצליח יעקב להבין את "רוח החלום" נשים לב להבדלים. בגירסת ספר בראשית מ"א מסופר החלום כך: (ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: (ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר: (ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: ואילו ליוסף פרעה מספר את הסיפור כך: (יח) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: (יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: (כ) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת: (כא) וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:

   ספר הזוהר על פרשת מקץ מדגיש את היסוד הרוחני בעולם, אותו אנו מתקשים לדעת, להבין לקלוט: "...ובוא וראה, כל מעשי העולם בכמה רוחות תלויים, וכל בני עולם לא יודעים ולא שמים לב על מה עומדים בעולם. ואפילו שלמה המלך שהיה חכם מכל בני העולם, לא יכול לעמוד עליהם... הם מתייחסים לפסוק הנהדר בפרק ג בקהלת, זה הספר המיוחס לשלמה המלך. (יא) אֶת הַכֹּל עָשָׂה (האלוהים) יָפֶה בְעִתּוֹ. גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם (בחוויה הרגשית של בני האדם), מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא (יגלה) הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף (ברגש אנו מגלים משהו עמוק על רוח העולם, אבל לא מבינים עד הסוף.) :

   ביאליק במאמרו "גילוי וכיסוי בלשון" מציע לנו דרך דומה על האפשרות לפענח צפונות, להבין משהו מרוח הדברים בעולם, מרוח אלוהים. רוח הדברים נמצא מעבר למילים הברורות. כשאנו בתוך חוויה, נפתח צוהר להבין איזו אמת. ברגע שאנו מלבישים על חוויה זו מילים, הצוהר נסגר. הוא מביא דוגמא: "הנה מת האדם...אין מה שיסיח את הדעת – והמחיצה נסתלקה...ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ באפלה אבלים ודוממים כאבן...אבל רק רגע אחד...שר של חיים מקדים סתימה לפתיחה, והוא מזמין לנו מיד "סגולה" חדשה להסיח בה את הדעת ולהפיג את הפחד, ועד שלא נסתם הגולל על המת – וכבר נמצא אותו החלל שנתרוקן סתום שוב באחת מן המלות, תהא זו של הספד, של תנחומין, של פילוסופיה או של אמונה בהשארת הנפש וכדומה. הרגע המסוכן ביותר – גם בדבור וגם בחיים – אינו איפוא אלא זה שבין כסוי לכסוי, כשהתהו מנצנץ, אבל רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים, ועל פי רוב בני אדם מדלגים עליהם ואינם מרגישים. 

   ועוד מביאליק על עוד דרך לפענח צפונות, הציץ לרוח הדברים: מלבד במילים "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר" (האדם). הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֶד אחד משלשה אלה (נגינה, בכיה, שחוק), אין חייה חיים ורצוי לה שלא באה לעולם.

ולסיום ההמלצה מספר יצירה משנה ח':

עשר ספירות בלימה.

בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר.

ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר, שוב למקום.

שלכך נאמר ביחזקאל א' "והחיות רצוא ושוב ועל דבר זה נכרת ברית":

שבוע טוב

יששכר