היום, כבכל שבת אחת לשבועיים, נסענו, בן זוגי והילדים, לחמי וחמותי.

אנחנו נוסעים לשעתיים בכל פעם, ואלו שעתיים ארוכות, משמימות לזרא או מרתיחות להתפוצץ.

היום מצאתי את עצמי מורטת את שערות ראשי וחובטת על מסעד הכסא מרוב ייאוש ושעמום וכעס.

חמותי חולת אלצהיימר, והפתרון שבנה ובעלה מצאו: מטפלת, שמוציאה אותה לטיול יומי, ובשבתות - לדאוג לכך שתשב.

יש לה היסטוריה של נפילות. ברגע שהיא קמה - צועקים לה "תשבי, תשבי", ואז הם חוזרים לעניניהם, מבלי להקדיש בדל תשומת לב אליה, אלי, אל הילדים.

לילדים יש פיתרון: הם נצמדים לטלוויזיה.

גם לפני שחמותי חלתה, המצב היה כמעט זהה. יש קשר מצויין בין בן זוגי לאביו. האח שנפטר היה קשור יותר לאמו. לפני שחלתה, אני הייתי ממונה לשוחח אתה, בשעה שבן זוגי ואביו יורדים לטפל באוטו, או נכנסים לחדר אחר לעשן ולפטפט.

כיום אני בקושי מצליחה לנהל איתה שיחה בת שני משפטים. בנה, כאז כן היום, פולט לעברה משפט קצר או שניים, ובזה מסתיים העניין.

לקושי שלי יש שתי סיבות: תחושה חריפה של בזבוז זמן. מיד לאחר שאני חוזרת הביתה אני נוסעת לעבודה (לא מתוך תאוות בצע: אין מי שיעשה את המשמרת הזו בדרך כלל. השכר עליה הוא כמו על יום רגיל: עשרים וארבעה ש"ח לשעה). שבתות שאני בבית אני נחה או נוסעת עם הבן הקטן לים, לפני העבודה, ונחה בים).

סיבה שניה: תחושה שחמותי מוזנחת, שחמי ובן זוגי עושים לעצמם חיים קלים. האופציה למטפלת, לכשיימאס לחמי, הוא מוסד סיעודי.

היא זקוקה לריפוי בעיסוק ולפיזיותרפיה, אבל צריך שיהיה מישהו שיארגן את זה. המטפל יכולה לקחת אותה לטיפולים אלה. בינתיים, למעט טיול יומי, היא פשוט יושבת. כל היום יושבת. ניוון שרירים, ניוון עצמות. אשה פעלתנית שכל חייה עבדה, בישלה, ניקתה, טיפלה בנכדים, נדרשת לשבת כמו בול עץ, או לישון. ואוי לה אם היא קמה.

השגתי לבן זוגי כתובות וטלפונים של עמותה העוסקת בתמיכה ומתן אינפורמציה לחולי אלצהיימר ובני משפחותיהם.

אני עצמי טיפלתי ארוכות בילדי שנזקקו שניהם לטיפולים שונים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, באמי עד מותה. אין לי כוח, אין לי רצון, לטפל בחמותי. אני עובדת, לומדת, אם לילדים שאביהם עובד שעות רבות, למרות שהוא יכול בהחלט לעבוד פחות.

מה עלי לעשות?

מה מצוותי בעניין חמותי?

מה מצוותי בעניין ביקורי השבת הללו, המעוררים בי רתיעה ומיאוס עד חרדה ודיכאון?