לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.

דומה שבתולדות האמונה אין עוד מצווה שנתחמה לשעתה בלבד כמו המצווה הראשונה שנצטווה בה אברהם. בנגוד גמור לאברהם, אנחנו מדברים על זכות אבות, על דבקות בדרכי אבותנו, על מסורת אבות, על "מעשי אבות סימן לבנים".

לפעמים אני אומר לעצמי שאת הרצון הטבעי לפרוץ דרכים חדשות וללכת ולנסות את הלא נודע, אנחנו משליכים על אברהם אבינו. הוא כבר הלך בארץ לא זרועה. הוא כבר מרד בעולם של זמנו. הוא כבר העיז. הוא כבר פרץ דרכים. לנו לא נותר עוד אלא ללכת בדרכו הסלולה.

והאמנם?

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" זהו צווי חד פעמי?

ולי יש דווקא תחושה שהמצווה הזאת לא מוצתה. לי יש תחושה ש"מעשי אבות סימן לבנים" כולל גם את החובה על כל דור ודור לפרוץ את דרכו שלו. אולי זו החובה להתבגר. אולי זו החובה להתגבר. להתגבר על הפחד מהלא נודע. להתבגר במובן של היכולת והאומץ לחפש את דרכנו העצמאית. לברור מה לוקחים הלאה ומה משנים.

אולי גם המרד הוא מצווה? אולי זו חובתו של כל דור למרוד במה שהיה ולחפש דרך חדשה?

צביקה.