כך כתבה לי נתי: "...אבל לא נראה לי שאפשר לעזור לבן אדם להתחזק שלא ביחס של כבוד. יוגדר חולה נפש לפי כל הספרים שבעולם - אף אדם לא יכול להשתקם בלי כבוד".

ואני לא מתייחס בזה לשיקום אלא לטיפול (פסיכותרפיה) במובנה הרחב. ועולות אצלי שאלות כגון:

1. האם כל טיפול שלא נעשה לכאורה מתוך כבוד בהכרח לא יפעל לטובה על המטופל?

2. האם הטיפול חייב לכלול דיבור עם המטופל או שהדיבור אינו אלמנט הכרחי?

3. האם, עקרונית, אפשר לטפל באדם שאינו מעוניין בטיפול?

4. האם, עקרונית, אפשר לטפל באדם מבלי ידיעתו?