צבי היקר, מושון וכולם.

קראתי את דבריך צבי. אני מרגיש את החיפוש שלך ואני משוכנע באותנטיות של החיפוש אחרי מקור הכעס. אני מרגיש שלא הגעתי אליך עם דברי על "יודעי דעת עליון". אני רוצה לשתף אותך בתחושות הכנות ולא בטיעונים הפורמליים. וגם לך מושון. גם לך אני רוצה לומר משהו. זה לא משנה במה התקשורת עסוקה. בעיני הנקודה המהותית איננה גם התנהגות המפונים ולא התנהגות המדינה ומבצעי החלטותיה. עם כל הכאב שהרבה מבני הארץ הזאת חווים בימים אלה אני חושב שגם זה איננו הדבר העמוק. זוהי טראומה שהרבה אנשים ישאו אותה כנראה לאורך שנים אבל גם היא תוצאה של שבר הרבה יותר עמוק. ואני רוצה להביא את שניכם ואת כל חברנו כאן אלי ואל תחושותי.

אני רוצה לשתף אתכם ברגע אמת שלי. רגע שאולי כבר כתבתי עליו בפורום בעבר ואם אני מטריח מי מכם אז התנצלותי נתונה לכם מראש. רגע האמת שלי היה במצב כפי שתיארת מושון. בבית. אמנם בלי מזגן מכיוון שזה היה בשעה מאד מאוחרת בליל שבת כששעון השבת כבר כיבה את המזגן. זה היה כשקמתי בלילה כדי להקדיש זמן לעצמי ולהרהורי. באותה שבת התפרסם בעתון של ערוץ שבע המחולק בבתי הכנסת הראיון המפורסם עם הרב אברהם שפירא שבו הוא קרא לסירוב פקודה. בדרך כלל אינני קורא ראיונות עיתונאיים ולמען האמת "בשבע" איננו מושך במיוחד את לבי. ובכל זאת הרגשתי שאת הראיון הזה אני מאד רוצה לקרא.

הטיעונים בעד ונגד ההתנתקות ואפילו בעד ונגד סירוב פקודה אינם הדבר שדיבר אלי. כדבריך צבי, הטענות האלה מוכרות כולן ומזמן אינן מגרות עוד רגשית. מה שדיבר אלי מאד מאד הייתה לא טענה לגופם של הסוגיות על סדר יומנו על משהו על עולמו הרגשי של הרב שפירא. הרב נשאל שם אם אפשר להטיל את התביעות על השלטון ולא על החיילים המבצעים. האם המצווה למנוע פינוי ישובים יכולה להיות מוטלת על הממשלה ולא על חייל פרטי שמבצע פקודות. תשובתו של הרב שפירא מלווה אותי מאז. היא כל כך משמעותית וחודרת. מן השמים, כך אמר הרב שפירא, לא רוצים את הפינוי. ולכן, לדבריו באותו הראיון, אין משמעות לתפקידך במהלך. מכיוון שמהשמים לא רוצים את הפינוי, אין זה משנה מה תפקידך וגם אם אתה חייל חל עליך האיסור.

אתה מבין את זה צבי? אתה מבין כמה זה עמוק? אתה מבין ש"יודעי דעת עליון" זו לא סיסמא? אתה מבין כמה זה חלק מעולמו הנפשי של הרב שפירא? אתה מבין כמה הוא באמת מרגיש שהוא יודע מה רוצים בשמים? אתה מבין מה פירושו של דבר "מן השמים לא רוצים את הפינוי"? אתה מבין שהמקור העמוק של אי ההסכמה בינינו איננו הפינוי, איננו ההתישבות ובעיקר איננו חוסר הבנה? אתה מבין שזה לא מתחיל בכך שלא ניסיתי להבין את תחושת המתפנים או כבקשתך להקשיב באמת ולשים את עצמי במקומם? אתה מבין שיש כאן אי הסכמה נוקבת שאיננה מתחילה בתכנים אלא במשמעות שאנחנו מוכנים לתת להם? אתה מבין שהביטוי "מן השמים לא רוצים" מעורר אצלי התנגדות רגשית עצומה בלי קשר לשאלה מה לא רוצים?

אני רוצה לספר לך למה זה בשבילי רגע של אמת. לפני למעלה משלושים שנה כשסיימתי את לימודי התיכון שלי רציתי מאד ללמוד ב"מרכז הרב". הרגשתי מאד שייך לשם. כבר אז היה הרב שפירא דמות מרכזית מאד בישיבה. שמעו הגיע אלי כבר אז. הדמות הזאת היתה קרובה מאד ללבי וביטאה את המקום שאליו אני משתוקק. הגעתי לישיבה ואפילו נבחנתי במטרה להתקבל. בסופו של דבר גם נרתעתי. כבר אז, למרות שמאד רציתי, הרגשתי שלי זה לא מתאים ולי קשה לישר קו עם הלך המחשבה וההרגשה שם. ובכל זאת הרב שפירא המשיל להיות דמות וסמל הרבה שנים אחר כך. כשנבחר הרב שפירא לכהן פאר כרב הראשי לישראל הרגשתי כל כך שייך. למרות שמעולם לא הייתי תלמיד הישיבה הרגשתי שזה הרב שלי. אז אתה מבין למה בשבילי זה רגע של אמת? אתה מבין מאיפה אני לא מקבל את עולמו הרגשי? אתה מבין מה הייתי צריך לעבור כדי להודות בהתנגדות העמוקה שלי למה שהרב מייצג?

אני רוצה לומר לך בכנות מלאה ש"יודעי דעת עליון" זו לא סיסמה. אני רוצה שתהיה שותף לעומק ההסתייגות מהעולם הרגשי הזה. אני רוצה שתידע שאינני שונא אף מתיישב ומה שיש לי כלפי האנשים האלה איננו נובע ממעשיהם אלא מעולמם הרגשי שאינני יכול עוד להיות חלק ממנו.

אני רוצה לומר לך שיש כאן שבר אמיתי. לא שבר בין ימין לשמאל. לא שבר בין דתיים לחילוניים. יש כאן שבר בין מי שמרגישים שהם אוחזים באמת לבין מי שמרגישים שאמת היא שמו של הקדוש ברוך הוא ואיש מלבדו איננו יודע אמת ואיננו מייצג את האמת.

צביקה.