פסיכולוגיה עברית | ארכיון פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית

מאת:

אריאל

תאריך:

22/7/2005 16:14

נושא:

יושב על הגדר , רגל פה רגל שם... מביט על העולם

תוכן:

שלום לכולם
בסוף פרשת השבוע הקודמת קראנו (כה,ו): " וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ".

ובתחילת פרשתנו תגובת הקב"ה למעשה :
" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ".

בעוד שתגובת משה והעם לעזות הפנים ולרוע שהתגלה במעשה זמרי בן סלוא היתה תדהמה , בכי או אדישות. תגובתו תגובתו הקיצונית והחד משמעית של פנחס זוכה להערכה וברכה.

פנחס איננו מתיימר "להכיל" או "להבין את המקום של המעשה של הצד שכנגד". פנחס מביע בהחלט עמדה שיפוטית חד משמעית ונחרצת ואף עובר למעשה המרחיק לכת ביותר. ולמרות זאת זוכה לברכה...

אחד הדברים הקשים ביותר ל"עיכול" עבורי היא עמדת הנייטרלי והפרווה של הפסיכולוגיה. הפסיכולוג בורח כמו מאש מלהטיח ביקורת או להביע שיפוטיות. הוא רוצה תמיד לראות את הסיטואציה משני צידי המטבע שלה, כפי שהיטיב יששכר לתאר באחד ההשירשורים הקודמים בנוגע לצעדה בכפר מיימון.
הדבר בא לידי ביטוי אפילו בהגדרת ההפרעה הנפשית של ה- DSM.
[ הגדרת הDSM - " הפרעה נפשית נתפסת כתסמונת או כתבנית (דפוס) התנהגותית או פסיכולוגית בעלת משמעות קלינית המופיעה באדם וקשורה למצוקה (תסמין מכאיב) או לנכות (ליקוי בתחום תפקודי אחד או יותר)בהווה או לסיכון מוגבר במידה משמעותית למוות , לכאב, לנכות , או לאובדן חופש משמעותי...
התנהגות חריגה ( כגון פוליטית , דתית או מינית ) או קונפליקטים הקיימים בעיקר בין היחיד לחברה אינם הפרעות נפשיות , אל א אם כן הסטייה או הקונפליקט הם תסמין לליקוי בתפקוד של האדם, כמתואר לעיל " ].
הגדרה זו מתחמקת מכל שיפוט מוסרי היא איננה מגדירה סטייה כהפרעה או מחלה נפשית אא"כ אותה סטייה פוגעת או מפריעה לתפקודו של האדם או החברה שסביבו.

האם איננו מאבדים את האש והעוצמה שבעמידה על עקרונות מוסריים ? הבעירה הפנימית והאמירה החד משמעית היא זו הנותנת לעשרות אלפי אנשים , זקנים עם נערים לצעוד בנחישות בשמש הקופחת. ומאידך, הפסיכולוג , המכיל ומבין תמיד את שני הצדדים. האם גם בו תבער אש ועוצמה כזו שתגרום לו לקום משיגרת יומו ולעשות מעשה ?

השאלה הופכת להיות כללית יותר באם אנו מתעתדים לשלב בין עולם היהדות והעולם הפסיכולוגי. האם וכיצד נכיל ערכים המהווים אנטיתזה לתפסיה המוסרית שלנו, ערכים ומעשים הנתפסים בעינינו כבלתי מוסריים ורעים. ואם כן, כיצד לא נכבה את האש שבתוכנו ?

הגדרה מסובכת זו